אף פעם לא הקאתי מאלכוהול. אף פעם.
וזה לא שאני לא שותה, כי בעזרת השם מספר מכובד מאוד של בקבוקים
מכל הסוגים והגדלים עברו בין ידי ונותרו ריקים. אני רק אומר את
זה כי הקטע הזה היה די מביך בשבילי. רצית שאני אספר לך על
הכתיבה שלי, אז הנה אני מספר.
הרי מה קרה בעצם? כל הקטע הוא שלא קלטתי שאת רוסיה. בחיי.
ורוסים, איך אומר הנהג שלי דניס, מתגלחים עם וודקה במקום מים
כדי לחסוך באפטרשייב.
ככה שלא באמת היה לי סיכוי לנצח אותך בשתייה אפילו שאת כולך
קטינה. את מכירה את השיטה. תופסים בחורה, יורדים אתה על בקבוק,
מתוך הנחה שהיא תהיה שיכורה הרבה לפניך, ואז היא נהיית פתאום
נורא חברותית. רק שבמקרה שלך את ניצחת. לגמרי.
את אוהבת לכתוב, אמרת. גם לקרוא. סיפרת לי הרבה על שירים שלא
הסכמת להקריא.
אמרת שאני מתוסבך. שיש יותר מידי סדר כפוי בראש שלי. שיבוא יום
והכל יתפרץ מתוכי, וסביר שאני אוציא את זה על איזו קטינה כוסית
שאני מנסה לזיין.
אז באמת הוצאתי  את זה עלייך, יחד עם ארוחת הערב, צוהריים,
בוקר והחמין של שבת הקודמת בבסיס.
הנקודה היא שלא תכננתי למרוח אותך בשאריות של קוטג', אבל
לפעמים, כמו שאמרת, צריך פשוט לשחרר.
להוציא, לפלוט את כל מה שאתה נלחם כל הערב כדי לשמור בפנים.

זאת הכתיבה שלי. פעם חיכיתי חודשים לפני שהנחתי את המילים על
דף. מבנים שלמים של קטעים ישבו אצלי בראש מובנים ותחת עין
בוחנת מילה אחר מילה עד שהכרתי את הקטע מכל צדדיו. תכננתי.
חיפשתי קישורים, דימויים, רדפתי אחרי המונח שיקלע בדיוק. כפיתי
על עצמי סיפור. הפכתי לנושא, לנשוא. האמנתי בכל מסר.

את הקטע הזה כבר כתבתי בלי מסר או רעיון התחלתי מכל סוג שהוא.
ואני אפילו די פאקינג מרוצה.