ועכשיו כשאני בודדה יותר מתמיד,
אני מרגישה את הדמעות חזקות עוד יותר...
ואני מאמינה- אני באמת מאמינה שיהיה טוב.
אני נאחזת בתקווה קלושה, שעוד דקה נתלשת מהשמיים.
אני כבר מרגישה אותה, תלויה ללא חוט,
עומדת לבד- באוויר האפור,
בין דמעות לחיוך מזויף, שאני בקושי מצליחה להראות.
אבל היא עוד שם.
בינתיים לא הולכת.
נשארת להגן עליי ממשהו שאפילו לא קיים.
משהו שאני לא מראה. משהו שלא יוצא. משהו מודחק.
לפעמיים קצת כואב לעמוד מול האמת- אז אני, ברחתי.
והיא באה, כל כך חזקה, העמידה אותי מול הדברים, ואמרה שחייבים
להתמודד.
ואני שוב הבנתי, שזאת חלק מההתבגרות.