זמר א':

תגידו לי, למה החיים נראים לי כמו ערימה אחת גדולה של זבל,
ולמה הם סתם נמשכים, אולי שמישהו יקום ויחתוך ת'חבל,
ומה עם כל החרא מסביב, שמרקיב ומצהיב,
וגורם לי לבחילה ארוכה שלא נגמרת,
נמאס כבר להמשיך ולקוות, שיבוא הטוב,
אולי נגמר לנו הזמן וצריך ללכת.

ואיך שלא תגיע, ותשמיע, את מה שיש לך להגיד,
ואיך שלא תפציע, או תופיע, עדיין יחשבו שזה מחריד.
וזה נורא, זה אסון, זה לא נותן לי לישון,
זה מחמם, מקומם, אתה מרגיש... שאתה מדמם.

בשניה שתתפוס כמה זה מתיש,
לנסות לרגש את מי שלא מרגיש,
וברגע שתראה כמה אתה מנסה,
והכל מעלה רק חרס... לא משנה מה אתה עושה,
הכל יראה לך, יראה לך כבר... כ"כ לא שווה.

זמר ב':

בנאדם צא מהבאסה אל תרגיש לא מיוחד,
לכל אחד יש את הקליק שהופך אותו לאחד,
וברגע שתמצא מה פה טוב בשבילך,
הכל יראה לך אחרת, רק אל תמשיך בשלך,
אל תחשוב שלילי, אל תראה צללים, כי מעבר להם יש אור,
אל תחתור אל הרע, בכל ממצא, שמצאת בחול,
ואל תראה את השדים בכל אחד מאיתנו,
כי כולנו בדיוק כמוך, אתה אחד משלנו,
במקום לראות שחור, תנסה אתה לבחור, את מה שעושה לך טוב,
אל תבקש לגמור, אל תבקש לסגור, את החלון שמציץ לרחוב.