השקט המקפיא השתרר בכל החדר ורק קול התנפצות הדמעות על רצפת
השיש הקרה נשמע למרחק.
מי יודע כמה זמן היא ישבה ככה. הבית היה חשוך וריק. היא ישבה
בפינת החדר חובקת משהו חזק אל ליבה וממררת בבכי.
בחוץ אפופים אויר חם החלו אנשים דופקים על דלתה. חליפות שחורות
לבושים היו כולם. הנשים מפעם לפעם הוציאו מטפחת לבנה בכדי
להטיל בה את כאבן הדומע.
בתוך הבית ישבה, ולא שמה את ליבה למתרחש בחוץ. הייתה שרויה לה
בתוך עצמה, בתוך כאבה, בה ודמעות של דם שקוף שוטפות את פניה,
צווארה, ומגיעות אל רצפת החדר בקול נפץ עדין של מפגש כאב ברצפת
שיש לבנה וקרה.
דאגה רבה החלה פוקדת את המבקרים. איש גבוה לבוש שחור פתח
בעדינות את דלת העץ. לאט, לאט החלו אורות הבית נדלקים וקולות
צעדים נשמעו בכולו.
מחזקת לפיתתה, מאמצת אל ליבה דובון בד חום, ישבה לה שם. בפינת
החדר החשוכה נסתרת מעיניהם של המנחמים, ישבה לה. כאבה מפעם
לפעם היה מוצא ניחומו לרגע בחיבוק הדובון שלו. ודמעות דמעות
כדם שקוף התנפצו על רצפת השיש כקול רועם של מפגש מכונית עם ילד
קטן.

ונשים ואנשי נשים לבושים כולם שחור לא יכלו במגע ידיהם, חיבוק,
נשיקה, ליטוף ואך במעט לעזור.