כשאהבתי אותך - השמיים נראו שמחים.
לא ירדה אפילו טיפה אחת של גשם, ואפילו הצל של העננים לא היה
משמעותי.
אני הרגשתי כאילו הייתי השמש,
מחייכת, מסתכלת על האנשים מרחוק.
כאילו הירח היה תמיד מלא,
והאביב נמשך כל השנה.
אבל אז הגיע הקור, הגשם,
והשמש לא שבה לזרוח.
התאהבת באחרתת
והרסת את העולם שלי.
הכוכבים זהרו פחות,
כל פעם שראיתי אותך, דעתך הייתה מוסחת,
ריחפת - חושב עליה.
בפעם האחרונה שבאתי לדבר איתך,
ראיתי אתכם ביחד.
היא עם ורד ביד,
ואתה עם חיוך גדול על הפנים מסתכל עליה.
זה כאב, כאב לי מאוד.
אבל אז מצאתי את השלווה
- לציפורים שמרחפות בשמיים יש אותה.
אני אעקוב אחריהן ואהיה מאושרת
!אני אעוף! ....
רצתי. רצתי הרבה, הרבה ומהר, מאוד מהר, וקפצתי.
זו הייתה תחושה נפלאה לעזוב את האדמה ולהרגיש את הרוח בפנים,
ואז איבדתי את כוחותיי.
הרגשתי שאני בתוך מעלית שנוסעת למטה
... ולמטה - כלום.
חשכה.
נזכרתי בך. אני זוכרת שאיחלתי לך הרבה מזל והצלחה עם "החדשה",
ובדיוק ברגע הזה,
ברגע הקצרצר הזה בין האיחולים שלי למזל והרגשת הכאב מהמכה,
לבין לעבור דרך דלתות השער הגדולות,
ברגע האבוד הזה,
הרגשתי הקלה עצומה, סליחה, ואהבה.
הרבה אהבה...