עכשיו, כשאני בתוך הזמן הזה, אני מסתכל אחורה וקדימה...
לפעמים נראה במבט קדימה כאילו כל מה שקורה עכשיו הוא שיגרה
רגילה, אבל במבט לאחור אנו רואים כמה עברנו ובכמה דברים טובים
השתתפנו.
המבט לאחור תמיד מחזיר בי שני רגשות שונים, שתי דילמות כאלו,
שאני לא יודע מה לעשות איתם...
מצד אחד, אני מסתכל לאחור ורואה כמה עברתי, כמה משפחה ואירועים
שקשורים אליה, כמה חברים ואירועים שקשורים אליהם, ועוד אלף
ואחד דברים שאני אפילו לא מסוגל להיזכר בהם.
חלקם טובים, חלקם רעים... אני מקווה שהטובים עולים במספר על
הרעים.
וכשאני נזכר בכל מה שקרה אז, הרגש הראשון שאני מרגיש הוא הרגשה
של חום.
הרגשה מלאה כזאת, כאילו משהו טוב היה אז, משהו באמת טוב, שאתה
יודע שיהיו דברים כאלו בעתיד אבל היית מת לחזור לאותם דברים
טובים מהעבר הישן שלך.
והרגשה השניה היא הרגשה רעה כזאת, מין גלולה מרה שעושה מר בכל
כוס הסוכר והדבש הישנים האלו.
הרגשה של - היה מה שהיה, ועכשיו זה הולך להיות שונה.
כאילו פספסת משהו, אבל בתוך תוכך אתה יודע שכבר עשית את זה
ומיצית את זה.
ואתה יודע שאתה ממשיך הלאה ועוד יקרו דברים כאלו טובים.
אז השאלה שלי פה היא - למה אנחנו צריכים להסתכל במבט לאחור
לעבר ולהרגיש את הרגשה הרעה הזאת?
למה העבר לא יכול להיות בגדר "מתוק" בהווה?
אף פעם אני לא אנסה להבין את זה כי זה מדע לא מדויק כמו
מתמטיקה, זה רק ההוא למעלה יודע ואני בספק לגבי זה גם...

"כל מה שנעשה בחיים שלנו במבט לאחור יראה כדבר מתוק ודבר מר."