"ברוכים הבאים לכפר" אמר השלט, והגבר בלע את רוקו.
"אלוהים אדירים... לתת את כולי!"
עוד יכול היה להתחרט אם רצה, אך בצעד מהוסס המשיך לפסוע על
החול הרך, אל מעבר לשלט, אל שער הכניסה.
הנה הגיע הרגע - רגע האמת. או שמא רגע מסירת האמת?
שנים חיכה, היסס, מצא תמיד תירוץ. אך הנה אזלו תירוציו, והנה
הוא כאן. תמיד אמר מחר, והנה היום. הוא עומד להרפות מאחיזתו
האינסופית... לתת!
הוא עבר מבעד לשער. כעת הביט בחומה הלבנה ביותר שראה מימיו.
החומה נמתחה מצדו האחד עד לקו המים ומעבר לשם, עוד ועוד, עד
שנעלמה לבסוף אל תוך הכחול.
מצדו האחר נמשכה החומה הרחק ממנו, ואי שם נתעקלה פנימה. מולו,
היה הפתח בחומה, ובפתח הייתה קבועה הדלת הכחולה.
ועוד יכול היה להסתובב עכשיו לאחור, אך ידע שמעבר לדלת הכחולה
אין עוד חרטה.
הדלת הכחולה בחנה אותו. יכולה הייתה לשאול "בטוח?", והוא היה
עונה בקול רועד "בטוח". אך לא היה צורך במילים.
הדלת נפתחה, והוא נכנס.
נערה יפה חייכה אליו, והוא התאמץ שלא לבחון בקפידה את גופה
העירום. אך אז חשב "הבלים, עוד רגע ולא יהיו שוב משחקים מעין
אלו", והביט בשקיקה. ניצני שדיים עדינים, שיער ערווה רך,
רגליים דקות וחלקות, וכשסיים עם גופה, חזר שוב לפניה המתוקות.
עודה מחייכת. חייך בחזרה.
היא הושיטה לו את ידה והובילה אותו פנימה, אל החוף.
חיכו לו שם, ועדת קבלת הפנים או משהו מעין זה. כמה גברים
ונשים, עירומים כמובן. הם היו שלווים ורעננים, מוכנים לקבל.
האם גם יהיה הוא כמותם?
"אתה יכול להתפשט עכשיו" אמרה הנערה.
בכבדות, החל לפשוט את בגדיו. לרגע הצטער שלא הגיע לכאן עשרים
שנה קודם לכן - נדמה היה לו כי הדבר יכול היה להיות פחות מביך
כך. אך אין זה משנה. טרדות מסוג זה, כך קיווה, לא יציקו לו
יותר.
וכך, עמד לבסוף, גוף של גבר בגיל העמידה, גוף שעבר את שיאו,
בטן משתפלת מעט, שיער מקליש, איבר צמוק ומדולדל. האם חש מבוכה,
התרגשות, הקלה? הוא עוד לא בטוח.
"מוכן?" שאל הזקן שבאנשי המקום. המתין שניה והנהן בראשו.
ואז זה התחיל. מה שחשב, חשבו כולם. כל מחשבותיו היו לשקופות,
לא עוד רכושו הפרטי, לא עוד כלואות בקופסת גולגולתו - כל
האנשים מסביבו היו לשותפים. והם קיבלו הכל בחיוך ובשלווה. לא
השתעממו למוות כשלמדו לפתע כיצד לבצע עסקאות מוצלחות או מתי יש
לקנות ולמכור מניות כדי לצבור את הרווח הנאה ביותר; לא נעצבו
כשנזכרו, כשהוא נזכר, בכל אותן שנים מבוזבזות, ריקות, דרכן נדד
בלא מטרה; לא הזדעזעו כאשר צפו בסצינה מתוך מוחו (למרות שניסה
לרגע למנוע מהם לעשות כן, מגוחך ככל שיהיה הדבר), בה הוא מבצע
מעשים מגונים למדי בכל הנשים הצעירות שעל החוף; לא צחקו מהפחד
שלו מפני מה שיקרה לאיברו החשוף כתוצאה מאותה מחשבה; לא צחקו
כשזה אכן קרה.
הם פשוט קיבלו, קיבלו באהבה, כפי שעשו מאות פעמים בעבר. שום
דבר לא היה מגונה, בזוי, מכעיס. הם רק קיבלו, כאותה כובסת,
המקבלת לידיה בגד מטונף, שוטפת ממנו היטב את הלכלוך, ומחזירה
אותו נקי ולבן לבעליו.
אך נקי לגמרי עוד לא היה. הוא הרגיש הקלה עצומה, כאילו מטען
כבד שנשא שנים על גבו נעלם עכשיו. אך העבודה טרם נשלמה - יש
להגיע עמוק יותר, לאותה שכבה עיקשת הרובצת בקרקעית נפשו. וכעת
החל לחלוק גם רגשות, פחדים, יצרים אפלים. והאנשים שעל החוף
קיבלו, קיבלו. חשו שנים של עצב ותסכול, חשו בטירוף מפעפע, חשו
באהבה סוערת שידע פעם לאישה אחת, חשו במשהו שנשבר בו כשאיבד
אדם שאהב, חשו בחרדה שעטפה פעם את חייו, חשו בהתרגשות שצמחה
בכל סתיו מחדש.
אך את כל אלה לא אגרו, לא אספו ולא סגרו בחדרים אפלים, במגירות
נעולות. כל אותם רגשות שטפו אותם, זרמו דרכם הלאה, זרמו בחזרה
אליו, ושוב אליהם, בתנועה אינסופית. והוא ידע שזהו. לא עוד
ציפורי נפשו ישבו בכלובים שבנה - הן יעופו וישובו כאשר יחפצו.
והוא בכה, כי מתחת לכל השכבות שקולפו, נותר עוד רגש אחד שעוד
היה שלו. זה היה גרעין, זה היה הבסיס, זה היה אושר, זה היה
ניקיון. זה היה הוא.
ואז מסר הגבר גם את עצמו, וכל האנשים שעל החוף בכו ביחד אתו.
בזה אחר זה, חיבקו אותו, נישקו אותו.
ולבסוף ניגש אליו הזקן שבאנשי המקום. "בני" חייך הזקן "ברוכים
הבאים, הגעת לכפר." ולקח אותו להראות לו את בקתתו.