הוא עלה לבמה והתחיל לדבר.
איזה להט, איזה רגש... ברגע זה ידעתי מה אני רוצה לעשות -
לנאום בדיוק כמוהו.
וכך, לאחר כמה שנים, מצאתי את עצמי עולה לבמה.
מול הקהל עלה חנק בגרוני, אך עמדתי ישר והתחלתי לדבר.
פתחתי את פי, והמילים יצאו ממנו כמו שחלמתי.
"חברות וחברים, אנו עומדים בפתחו של יום היסטורי.
יום שייחרט בזיכרונכם ובזיכרון האומה.
היום אנו מחיים את האומה, אנו צועקים אליהם ומעוררים אותם!
אנו קוראים מפה אליהם ואומרים להם: אחינו בית ישראל כולנו
באותה סירה!
אנחנו פה בסיר לחץ שעומד להתפוצץ, אנו חייבים להתאחד יחד
ולעשות את הדבר הנכון!
עלינו להכות באויבינו מכה נמרצת.
אך חברי לפני שנפעל כלפי חוץ עלינו להתאחד בפנים. עלינו לדעת
מי אנחנו.
חברי אנחנו יהודים!
יש חלקים מהעם ששכחו את זה, אבל אנחנו מניפים את דגלי ישראל
בגאון ועוז ואומרים להם:
אחינו, אתם יהודים!
ישראלים!
ויחד לאחר שאומתנו תתאחד יפסקו הצרות מבפנים, שכך מראה
ההיסטוריה שעם ישראל מאוחד אין אויב יכול לעמוד מולנו!
בואו ונסיים בדבריו של שלמה המלך עליו השלום:
החוט המשולש לא במהרה ינתק!"
ירדתי מזיע מתנועות הגוף בזמן הנאום.
אך הרגשתי טוב, הקהל הריע, הוא הושפע מדבריי!