סוף, סוף, אפשר לראות אותה, את הנקודה הקטנה והמוארת הזאת,
האור שבקצה המנהרה. אחרי כל האפלה הגישושים והפחדים, נקודה
קטנטנה של תקווה.
ואני שואל את עצמי, זהו, זה הכול?! בשביל הנקודה הקטנה הזאת
התאמצתי כל-כך הרבה?
בשביל נקודת אור קטנה שחיתי באגמים חשוכים של יגון, טיפסתי על
הרים של תקוות שווא, נדדתי במדבריות של געגוע, ואפילו נכנסתי
ליערות של אי-שפיות. וזה מה שאני מקבל?
הרי הנקודה הזאת כל-כך רחוקה, ומי יודע מה עוד יהיה בדרך. לא
נראה לי שאני יוכל להמשיך עד לשם, וגם עם כן, מה מחכה לי שם
באור? מי אמר שיותר טוב שם? וכשאצא לאור, האם הכיר את עצמי?
הרי עשיתי ויתורים רבים וכואבים, החלפתי את עורי פעמים רבות
כל-כך, שלפי דעתי השאלה היא האם ארצה להכיר את עצמי?
אבל בעצם על מי אני עובד, הרי גם אם ארצה פשוט לעצור, לוותר,
ולתת לאפלה הכבדה הזאת להשתלט עלי, לא אוכל, כי כוח ההרגל,
הדבר היחיד שעוד נשאר שלם אצלי פשוט לא ייתן לי לעצור, הוא
ייקח אותי הלאה והלאה, לעבר האור, לעבר החיים.
או שמה לעבר המוות? |