זה בטח התחיל לך בגיל ההתבגרות. התחלת להשתנות, להתעגל. פתאום
את כבר לא כל כך ישרה כמו כשהיית ילדה. ההורמונים משתוללים ואת
מנסה לגלות את העולם ולגנוב אותו אל בין כפות ידייך.
אז את מנסה דברים, מנסה לעשן סיגריות, סמים, בנים, סקס ומידי
פעם את מנסה גם לעשות בגרויות ולרצות את ההורים והחברה
התובעניים כל כך.
מבין כל השינויים, אלו שהכי מטרידים אותך, הם אלו שפתאום
קופצים לך ציצים מהפלטה השטוחה, את מזרימה דם מבין הרגליים
וצומחות לך שיערות במקומות שהן לא אמורות לצמוח (ככה לפחות
ראית אצל נשים בטלביזיה וברחוב).

את עוד זוכרת את הפעם הראשונה שישבת במטבח הקטן ואימא התנדבה
למרוט לך את השערות. היא מרחה לך שעווה חמה בבית השחי (חמה?
חשבת שהעור שלך נמס מחום...) ואז היא משכה בכוח ואת צרחת כמו
שלא צרחת בחיים ובכית כמו שלא חשבת שתבכי ואפילו קיללת קללות
אסורות (בייחוד ליד אימא).
את מתחת את היד למעלה, אחזת והסתרת מפניה את השד הקטן שלך שרק
התחיל לצמוח (את עוד זוכרת את הפעם הראשונה שקנית חזייה ואת
המוכרת החטטנית והחצופה שהתפרצה בלי לשאול אל תא ההלבשה) וכל
כך התביישת  בו וכל כך התגאית בו והיה לך חשק באותם רגעים
להרוג את כולם.
פתאום את חלקה ולא מתביישת כבר ללכת עם גופיות או עם מכנסיים
קצרים.

מאז, הרבה פעמים כאב לך בגוף כמו שכאב לך בלב בכל פעם שהוא
נשבר לך. לכאב של העור כבר מזמן התרגלת אחרי מאות פעמים, אבל
לכאב של הלב נדמה לך שלעולם לא תתרגלי ושלנצח הוא יכאב ושכל
פרידה תראה לך כאילו היא הפעם הראשונה וכל אהבה תרגיש כמו
הראשונה.

כששברו לך את הלב בפעם האחרונה, חשבת שהעולם נופל, התקרה
מתמוטטת עלייך והאדמה רועדת ופתאום הכל כך ריק.
את מנסה לפצות את עצמך ושוב מורטת שיערות בתקווה שהכאב הפיזי
יעלים את הנפשי. את מורטת עם שעווה ואפילו עם פינצטה, מוציאה
אחת אחת ולא נותנת לאף אחת לברוח, מכאיבה לעצמך: לבית השחי,
לשפם, לרגליים, ללב, למפשעה וזה כואב אפילו שכבר התרגלת ואפילו
שכבר אין לך צורך לקלל (חוץ מאותו).

את יושבת על המיטה, בוהה בתקרה כשכל העור שלך אדום, רגיש
ומגורה (ולא בדרך שהיית רוצה). נדמה לך שבנקודות מסוימות הוא
גם מדמם, כמו הלב שלך.
את רואה בטלביזיה כל מיני סרטים רומנטיים וקיטשיים עד בחילה
(סרטי בנות קוראים להם, את נזכרת) וממשיכה לבכות, אפילו שאת
גדולה - ובנות גדולות אינן בוכות.

את שוכבת עירומה ושונאת את עצמך, את המראה שלך, את החיים שלך
ובדרך מנסה גם לשנוא אותו. את מנתחת ככירורגית את החיים שלך
והקשר שהיה לכם בדייקנות, מפרקת לגורמים ומנסה להבין איפה טעית
ולמה ומה היית יכולה לעשות כדי שזה לא יקרה ומה היה קורה
אילו... או לפחות ללמוד לקחים לפעמים הבאות.
הכאב במקומות המריטה כבר חלף עבר לו אחרי שמרחת קרם גוף
יוקרתי, אבל שום קרם שתשימי על הלב לא יעזור.
אז את לוקחת קופסת שוקולד ופותחת את הצלופנים הקטנים ומוצצת
ומלקקת ואוכלת אחד אחד והרבה. כבר לא אכפת לך להשמין, ממילא
הוא לא ירצה אותך בחזרה (ומישהו אחר בכלל ירצה?). לידך מונח
גליל נייר טואלט גמור למחצה ורק לפני רבע שעה הוא היה שלם, אבל
אפילו הוא לא מסוגל לספוג את כל הדמעות.
בצד השני שוכבת הבובה שהוא נתן לך ליום האהבה. את עדיין ישנה
איתה כל לילה כדי לשמור לעצמך קצת מהזיכרון שלו, קצת מהריח
שלו- למרות שאחרי שנפרדתם התחשק לך לזרוק אותה לכוך נסתר בחדר
הארונות יחד עם המכתבים והתמונות (אבל התמונות עדיין באלבום
והמכתב עדיין במגרה).
את הודעות ה-SMS כבר מחקת מזמן יחד עם מספרי הטלפון שלו (אבל
המספרים ביומן למקרה שאי פעם תרצי לדבר. העיקר שהם לא זמינים
ומפתים) ורק את ההודעות הקוליות את לא מסוגלת למחוק, מאזינה
להן מידי פעם ומרגישה למספר דקות כאילו הוא עדיין איתך והכל
מושלם.
את פוקחת עיניים, בולעות עוד קוביות שוקולד, הפעם עם אגוזים
והמתוק עדיין לא מפיג את הטעם המר בפה.

הוא לא יוצא לך מהראש, אפילו שאת כל כך רוצה ובא לך פשוט לקחת
סכין גילוח ענקית ולגלח אותו מהחיים שלך כדי שיהיו חלקים
למשעי, אבל את יודעת שאם תתפתי לפתרון המהיר, יצמחו קוצים
שחורים ודוקרניים והם לא ייעלמו לעולם, הם רק יחמירו.
ושום דבר לא יעזור - לא הבכי, לא הזיכרונות, לא לדבר על זה, לא
לצאת ולבלות ולא להיות עם אחרים. הוא חלק אינטגרלי מחייך גם אם
את ממש לא רוצה וככל שתרצי שהוא ייעלם, הוא רק יאחז בך בכוח
ורק הזמן אולי יעזור.
אז את מחכה שזה יעבור ומחכה ומחכה ולפעמים זה עוזר. ברגעים של
חולשה, את נזכרת בו ותוהה אם גם הוא נזכר בך בכלל או שאת פשוט
לא קיימת עבורו, האם גם הוא גילח אותך מחייו כמו שהוא מגלח את
הזקן שלו יפה ומסדר אותו כמו שצריך (כדי שכשתתנשקו זה לא יפריע
לך. בעצם, עכשיו הוא כבר לא צריך להתחשב באף אחת, לפחות ככל
הידוע לך).

את נזכרת ברגעים היפים שהיו לכם, בין השאר במיטה (ובמקלחת, על
הכסא, על הרצפה ועוד מקומות שהשתיקה יפה להם) ונוגעת בעצמך,
מנסה לדמיין שזה הוא. את יודעת בתוכך שזה לא ושאף אחד אחר לא
יוכל להחליף אותו ולמלא את הריק שהותיר בתוכך, כמו שאף אחד
בחיים לא עשה לך כואב ככה.

ועובר הזמן ואת מתגברת ומתבגרת, מחליפה גברים כמו גרביים ובכל
פעם שאת בטוחה שמצאת את הגרב התואמת שלך שהלכה לאיבוד איכשהו
בסל כביסה, את מגלה שיש בה נקודות או פס דק אחד וזה לא מה
שחשבת (או הוא).
את עדיין מרגישה ריקה (גם כשממלאים את גופך) וכבר מתחילה
להתייאש.

את כבר באמצע שנות ה-20 לחייך, ה-30 קורצות לך באירוניה זדונית
ועדיין לא מצאת את עצמך, כמו ילדה אבודה בארץ לעולם לא.
ועוד לפני שאת שמה לב, את עדיין לבד, כבר באמצע ה-30. יש לך
דירה יפה, מכונית ואפילו אספת תואר או שניים, אבל גבר בחיקך-
אין.  רק גברים שעוברים במיטתך באקראיות ולאף אחד אין משמעות
בעינייך. רוב הסיכויים שהיית שיכורה תוך כדי על מנת להטביע את
יגונך בטיפה המרה ולמחרת כבר תשכחי את פניהם (את שמם לא טרחת
בכלל לשאול).

את עוזרת להורייך המבוגרים והחולים, סועדת אותם ומקווה שבגילם
לא תאלצי להוות נטל על מישהו ופתאום חולפת בך המחשבה שאולי לא
יהיה מישהו להיות עליו לנטל.

את מרגישה כמו רווקה תל אביבית מן השורה הבוהמית, בורגנית
מצויה כמו קארי מ"סקס והעיר הגדולה" שראית בצעירותך ונחרטה
בתודעתך ולמרות שאת מרגישה אישה חזקה ופמיניסטית, עדיין חסר
משהו בתוכך, משהו בחייך, את עדיין זקוקה לעזר כנגדך (שתמיד
יהיה נגדך).

את הולכת לקוסמטיקאית שמנקה לך את השחורים וקורעת לך את הפנים.

מאות שנים עברו מאז שנשים התחילו למרוט שיערות ועדיין לא נמצא
פתרון יעיל וחסר מכאובים.

את נזכרת שביסודי לימדו אותך לקרוא ולכתוב וגם איך לספור.
בתיכון למדו אותך לפתור משוואות, לנתח סיפורים ואפילו איך
לתכנן תקרות של מבנים כך שלא יתמוטטו.
המורה לנהיגה לימד אותך על תמרורים, חוקי תנועה והילוכים.
בצבא לימדו אותך לירות בנשק, לשמור על הבסיס ולהקטין ראש.
באוניברסיטה לימדו אותך ללמוד, לעשות חישובים של סטטיסטיקה שלא
מעניינים אף אחד ואיך להתחנף למרצה.
בעבודה למדת לא לאחר ולהיות יעילה כדי שלא יפטרו אותך ואז
תצטרפי לסטטיסטיקה של המובטלים שלמדת עליהם באוניברסיטה.

אבל בשום מקום לא לימדו אותך איך לבנות מערכת יחסים, איך לשמור
עליה ובמידה ולא- איך להתמודד עם לב שבור ומנופץ.
כמו שלא מלמדים איך להיות הורים טובים.

לפעמים כשאת צורחת מתוסכלת מכאבים, אם זה בגלל המשכנתא,
המינוס, הבעל והילדים (או חסרונם) או דברים שוליים כמו מריטת
שיערות, כאבי מחזור או לידה, את יודעת שיש דברים שבנים לעולם
לא יבינו.

את יודעת מה? יש דברים שגם את בחיים לא תביני, ולפעמים גם לא
תרצי...