הוא גבוה ממני בראש וגובהו ניכר מעלי אף שגבו כפוף מעט. זיפי
פניו באופן מעורר פליאה תמיד נשארו באורכם הקצר והוא שאינו שש
לבזבז כספו על סכיני גילוח בוודאי שמח על כך. על אפו זוג משקפי
ענק במסגרת שחורה אשר יכולתם בסיוע לראייתו מוטלת בספק אך יש
בהם כדי להסתיר את פניו ללא שום קושי. הוא ממעט לדבר אף כי
מילים אינן עולות מאום וכאשר עליו להיפטר מהפרשות גופו כמו
לקנח את אפו או אפילו רק לשחרר קצת לחץ רגעי מבטנו הוא מסתתר
ממני בשירותים כאילו אינני מכירה אותו שנים. שמו שימשון, אני
מרחמת עליו ושונאת אותו במקביל. אני נשואה לו.

"זה למען הילד", הוא אומר לי, "אין לך מה לדאוג, יהיה בסדר".
רק לעיתים רחוקות אני שומעת אותו אומר כל כך הרבה מילים בבת
אחת. זאת הפעם הראשונה שצפיתי בו מתרגש. הוא לא התרגש כאשר
נישאנו, הוא לא התרגש כאשר הודעתי לו שאני בהריון. לא היה שום
קסם בנישואין האלו, הוא ידע שנישאתי לו מחוסר ברירה, אף בעל
יכולת לא היה מתחתן עם שסועת שפה כמוני כאשר אפשרויות אחרות
עומדות לפניו ולשמשון לא היו אפשרויות אחרות. הייתי יכולה
בהחלט לבלות את כל חיי לבדי, אינני זקוקה לבעל למען עצמי אולם
מאז שהייתי ילדה כל שרציתי היה תינוק או תינוקת להאכיל ולהלביש
ולא אוכל לעשות זאת לבד, אין לי את האמצעים הכלכלים הדרושים
ולכן מצאתי עצמי בזרועותיו של שמשון והוא בדרכו השקטה התייחס
אלי כאל עוד איקס שמסמנים ברשימת המכולת- בית: יש, עבודה: יש,
מכונית: יש, אישה: יש, ילדים: בטיפול.

"בבקשה אל תכריח אותי שמשון, קח אותי לבית חולים, אני הולכת
ללדת כל רגע, אני מתחננת" כמעט התחלתי לבכות אך הזכרתי לעצמי
שדמעות רק הופכות את שמשון ליותר אדיש, הוא רואה בהן בזבוז.
"על מה את מדברת חווה? לזה חיכינו כל הזמן!" הוא לוחש לי בזעם
על מנת ששאר האנשים בתחנה לא ישמעו אותנו "זה למען הילד, אל
תשכחי. למה כאשר אני מנסה לעשות משהו למען הילד את מנסה להכשיל
אותי?" לא המניפולציה המטופשת שלו היא שהכעיסה אותי עכשיו אלא
העובדה שהוא באמת האמין בכך, מנקודת מבטו הבלתי נתפסת אני באמת
ניסיתי להוות מכשול לרגליו.

מאז שהכרתי את שמשון ידעתי שאין הוא בריא בנפשו, באדיקות
ובנחרצות היה אוסף קופונים מן העיתון ומשתתף במבצעים חסרי
התכלית של קוקה-קולה ובורגר-ראנץ', חברות רכב ודלק וכל שאר
המבצעים אשר שמשון הצליח להניח עליהם את ידיו. בביתנו היו
אופני הרים, סטים רבים של צלחות וכוסות, מנורה בצורת פחית פפסי
ועוד פרסים אווילים רבים ששמשון זכה בהם, אולם אינני זוכרת שאי
פעם היו לנו עגבניות שרי שאני כל כך אוהבת או חפיסת שוקולד שלא
ניתנה לשמשון כמתנת שי לחג מן העבודה. דברים אלו היו יקרים מדי
לטעמו. כל בוקר היה יושב וגוזר ספחי מבצע מן העיתונים ומתוויות
הבקבוקים והיה שולח אותם לאחר שחישב על את עלות המעטפה והבול.

הוא מעלה אותי אל האוטובוס "קו 982, מביתנו בצפת ועד ירושלים"
שמשון מנסה להצחיק אותי עם החרוז המטופש ואני יודעת  שכאשר
שימשון מנסה להצחיק זה אומר שהוא עצבני. האוטובוס מלא ושמשון
אומר לילד בן 12 שיקום כדי לתת לי לשבת "אתה לא רואה אישה
בהריון?! קום!" ואתה שמשון? אתה רואה אישה בהריון? אני מתיישבת
ונושכת חזק את האוויר. מעולם לא כאב לי כל כך. "את יודעת מדוע
קוראים לצפת צפת?" הוא שואל וכאשר אינני עונה לו כיוון שכל
תשומת ליבי מתרכזת  בכאב המתחיל בבטני וזורם במהירות לכל גופי
הוא אומר "בגלל שרואים משם את צפת הים". אינני יכולה יותר
להחזיק מעמד ודמעות מתחילות לנזול על לחיי "די, עוד מעט זה
ייגמר, די לבכות". כל כך הרבה שנים אני מנסה לגרום לו לדבר
ודווקא היום אני רוצה שישתוק, מכל הקולות הנוראיים והמטרידים
הסובבים אותי הוא הנורא מכולם.

וודאי היו נשים אשר עשו בחירות גרועות משלי. שמשון מעולם לא
הכה אותי ומעולם לא ניסה לכפות עלי דבר עד לאותו יום נורא בקו
982, הוא מעולם לא השתכר ואפילו היה מכין לו את ארוחותיו
בעצמו, את שאר עבודות הבית הייתי עושה בעצמי אך לא בגלל ששמשון
כפה אותן עלי אלא בגלל שאני לא הסכמתי שקצר רואי בעל שתי ידיים
שמאליות זה יעסוק בחיפוש כתמים והשמדתם ולו רק הייתי מרשה לו
להתקרב אל המגהץ בוודאי היה קורה אסון. נשים רבות אשר מזלן היה
גרוע משלי בוודאי היו שואלות על מה אני מתלוננת, הרי הייתי
חופשייה וזכיתי לבעל הטוב ביותר שאישה שסועת שפה כמוני יכולה
להשיג לעצמה אולם אני אינני מסופקת. כיצד אחוש מסופקת עם בעל
אשר אפילו פעם אחת לא לקח אותי למסעדה או לסרט? בימי ההולדת
שלי היה מכין לי חביתה וסלט והיינו יושבים לצפות יחדיו בחדשות.
אם אי פעם במהלך נישואינו הזדמן לי להכניס לפי קוביית שוקולד
שלא הייתה מתנה לחג מצד מעסיקיו הרי היא נקנתה מכספי המועט
הרווחתי בעבודתי בניקיון בתים. את כל שאר הכסף הייתי שומרת
בצד, לתינוק שיבוא, הרי שמשון לא יפנק אותו ואני אאלץ לדאוג
לכך. שמשון ידע על חסכונותיי אך לא נגע בהם, הוא היה מודע
לקמצנות ממנה יסבול הילד ולא היה לו תרוץ להתווכח עימי על כך.

הוא מערסל את כתפי בזיוף צועק שיתכן וחיקה מן הטלוויזיה, מזל
שיש לנו טלוויזיה, מתנה מהוריו של שמשון, אינני יודעת אם היה
קונה אחת בעצמו. הוא כשלעצמו היה ממעט לצפות בה, את רוב זמנו
הפנוי היה מבלה בקריאת עיתונים, למרות שרק לעיתים רחוקות
הצלחתי לדובב אותו לדעתו על הכתוב בהם, ובצפייה בשני דגי הזהב
באקווריום שלנו. כמה התחננתי בפניו שיקנה לי את הדגים, מספר
שבועות אני מניחה, בסופו של דבר נישבר וקנה לי אותם לאחר
שהבטחתי כי לא אתן להן למות ואטפל בהם כיאות כדי שכספו של
שמשון לא ייזרק אל האסלה כדג זהב מת. "עוד מעט נגיע לכביש 6
ואז תעשי את זה בסדר? עוד מעט אנחנו בכביש 6". לא ייאמן, שמשון
על כביש 6, כל כך שנא את כביש האגרה והבטיח שלעולם לא ייסע
במכוניתו על הכביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום. מכוניתו, איפה היא
עכשיו כאשר אני מרגישה את התינוק שלי רוצה לצאת?

למרות התנגדותו לדגי הזהב שמשון לא הצליח להרפות מהם, היה יושב
מולם שעות על גבי שעות ושורק לעצמו, כל כך ריתקו אותו היצורים
הקטנים אשר מוחם היה כה קטן עד כי כלל לא הצליחו להבין עד כמה
זעיר הוא עולמם עשוי הפלסטיק השקוף. היו להם אבנים קטנות
וקונכיות מעשה ידי אדם, אך פריטים אלו היו למען הנאתנו הצופים
ולא למענם של הדגים, הם אינם זקוקים לגירויים אלא רק לאוכל
שאנו משליכים עליהם מן השמיים.

"תתחילי" אומר שמשון ואני שומעת אותו רק בקושי מעבר לחומת הכאב
שלי. "נו כבר, תתחילי, הגיע הזמן!", אינני רוצה אך אין לי
ברירה אני מרימה את ראשי וצועקת: "שמשון אני צריכה ללדת! הוא
יוצא!" ושמשום אשר אינו מבין שיש כאן הרבה יותר מאשר סתם הצגה
צועק: "עצור את האוטובוס! אשתי צריכה ללדת! עצור!" אני חשה
נוזל חמים על רגלי והכאב, אוי הכאב... אנשים סביבי צועקים
ומקיפים אותי, מישהו מושך אותי בכתפיים ונראה לי שמורידים אותי
אל שפת הכביש המהיר. אני כבר לא לגמרי בטוחה מה הולך סביבי.

כאשר איבדתי את הכרתי לא ממש חלמתי אלא יותר נזכרתי בשמשון
כאשר חיסל את חיפושית הזבל שנכנסה אלינו הביתה. תמיד הייתי
היסטרית בגלל חרקים ואפילו חיפושית זבל קטנה הצליחה להקפיץ
אותי על המיטה. שמשון רצה להרגיע אותי אך במקום לכסות את
החיפושית בחתיכת נייר ולהשליך אותה החוצה הוא הנחית עליה כפכף.
החיפושית נמעכה ושמשון אמר: "די היא לא יכולה לפגוע בך" אך הוא
הביט בי בזמן שאני ראיתי איך זחלים לבנים קטנטנים החלו לצאת
החוצה מתוך גופתה של החיפושית, היא הייתה בהריון. צרחתי
ונשכבתי על המיטה, כיסיתי עצמי עד לקודקודי ובכיתי. כאשר יצאתי
משם לבסוף לאחר חצי שעה החיפושית וזחליה כבר לא היו על הרצפה.
שמשון כנראה ניקה אותם והלך.

"גברתי את בסדר?" פקחתי את עיניי ומצאתי עצמי במיטה בחדר לבן
ומעלי אדם בחלוק לבן ולצדו שמשון המחייך, "הייתה לך תאונה קלה,
ילדת באמצע כביש 6, אבל זה בסדר, התינוק שלך בסדר גמור, הוא
בחדר תינוקות עכשיו". "תודה" אני אומרת בלחש והוא יוצא. אני
מביטה בשמשון: "אתה מאושר עכשיו?" והוא מרחיב את חיוכו, מעולם
לא חייך בצורה כזאת קודם. "בהחלט כן חווה, זה נהדר, את לא
מאושרת שעשינו את זה למען התינוק שלנו? הוא תמיד יודה לנו על
כך שכל חייו הוא יהיה זכאי גם לנסיעות חינם באגד וגם למעבר ללא
תשלום בכביש 6 זה לא נפלא?" אני חושבת שאני צריכה להקיא.