כל סבא וסבתא רגילים, היו מאושרים אם הנכד שלהם היה מודיע להם
שהוא עושה עבודת שורשים על המשפחה.
אבל לא שלי. הם ניסו להסתיר משהו.
ידעתי את זה מהרגע הראשון שישבתי בסלון שלהם והודעתי שאני עושה
עבודת שורשים,
סבא, שישב לידי הוציא את העיניים המפוחדות שלו מן העיתון
וסבתא, שהייתה במטבח, שברה את הצלחת שהחזיקה.
היה רגע של דממה. סבא וסבתא (שכבר הספיקה להיכנס לסלון) הסתכלו
אחד על השני במבט מעמיק.
אחרי מספר שניות סבא פלט בקול חלול וחלש - "יופי, כל הכבוד".
הוא החטיף מבט אחרון, וחזר לעיתון שלו.
סבתא לא אמרה דבר, רק חזרה למטבח והמשיכה לשטוף כלים.
                                   

באותו יום הם כמעט ולא דיברו, אפילו לא איתי.
אני ישבתי בחדר והסתכלתי סרט. מידי פעם סבתא הציצה לחדר בו
ישבתי והציעה לי משהו לאכול.
בסביבות שמונה בערב אבא הגיע לאסוף אותי הביתה.
נפרדתי מהם לשלום.

כשהגעתי הביתה, כבר הייתי מאוד עייף. שכבתי במיטה, בחושך,
והרהרתי במחשבות. מה הם כבר יכולים לרצות להסתיר? ועוד ממני?
הם יכולים לבקש ואני לא אספר.
עם המחשבות האלה שמתרוצצות לי בראש, נרדמתי.
                           

בבוקר, התעוררתי עם מחשבה אחת בראש, לגלות מה הם מנסים
להסתיר.
החלטתי להתחיל את העבודה בהקדם. וכך היה, ברגע הראשון שחזרתי
מבית הספר התחלתי לעבוד.
בהתחלה שאלתי קצת שאלות את אימא. מה קרה בשנים האלה והאלה. כל
מה שהיא זוכרת.
אח"כ ניגשתי לסבתא.
סבתא הסתכלה עליי ואמרה: "אולי אתה רוצה כוס תה?" עניתי בחיוב
(בכל זאת, גם לחוקר מותר לשתות תה) התחלתי לשאול אותה על הוריה
והיא ישר ניסתה לפתות אותי בעוגיות.
כשאמרתי לה שאני לא רעב, וכבר אכלתי ארוחת ערב בבית היא נראתה
מאוכזבת.
אמרתי לה: "שבי". היא התיישבה לידי והביטה בי בעיניים גדולות.
"ספרי לי על הורייך, מי הם היו?" תחילה היא גמגמה ואז המשיכה
כרגיל, "להורי קראו פניה וזוריק, הם פולנים, יש לי גם אחות
קטנה בשם מרים, וזהו." הסתכלתי עליה בעיניים מסוקרנות ושאלתי:
"וזהו?" היא ענתה "כן". "את בטוחה? לא קרה כלום? איפה גרתם? לא
עברתם לשום מקום?" "פרטים לא חשובים" היא גמגמה...
הבנתי שממנה אני לא אשיג עוד מידע.
ניגשתי לסבא. סבא שכהרגלו היה תמיד קורא עיתון... סיפר לי
שלהוריו קוראים אסתר ואברהם והם גרו בעיירה קטנה, מאז רק הוא
נולד וזהו. גם כן זהו ,חשבתי.
מה לגבי איך שאתה וסבתא נפגשתם? שאלתי.
"פרטים לא חשובים", הוא גמגם. הם תיאמו משהו? החליטו לספר
לי... כלום?!
"זה כן חשוב!" אמרתי.
"אני רוצה לדעת איך נפגשתם, תספר לי, בבקשה".
הוא שתק. מה יכול להיות כל כך סודי באיך שהם נפגשו? חשבתי.
אמרתי תודה בנימוס. והלכתי הביתה.
לפני שהלכתי לישון אמרתי לאימא: "אימא, איך סבא וסבתא נפגשו?"
אימא שתקה ולאחר זמן מה אמרה "לא יודעת".

ככה נגמר היום. אז בלי לדעת איך סבא וסבתא נפרדו, נרדמתי.
                                       

בבוקר למחרת, לא וויתרתי.
באתי לאימא ואמרתי לה - אימא, אם לא תספרי לי את, אני אגלה את
זה בכל מקרה.
איך סבא וסבתא נפגשו?
אימא נראתה לא מאושרת במיוחד, ואז התחילה לדבר.
"טוב, הם נפגשו בעיירה קטנה, בפאב, זהו פחות או יותר."
אוקי, זה מוזר, "אז למה הסתרתם את זה ממני?" "לא יודעת" היא
ענתה.

לא הייתי שלם עם מה שאימא אמרה לי. ידעתי שאימא לא תשקר. ובכל
זאת, הייתה לי תחושה כאילו זאת רק חלק מן האמת.

במשך היומיים שאחרי לא עזבתי את הנושא וכל יום שאלתי את סבא
וסבתא, כל אחד בנפרד איך הם נפגשו.
תמיד הם ענו שזה לא עקרוני.
עד שיום אחד - בו הלכתי לישון אצל סבא וסבתא, כשהיה מאוחר
מאוד,
אחרי שאמרתי לכולם לילה טוב.
שמעתי את סבתא וסבא מדברים בתוך החדר.
"מה נעשה איתו?, אולי נספר לו איך נפגשנו?"
"לא, אסור שיידע. זה יזעזע אותו" - זה היה הקול של סבא.
"אבל..."
"די, מספיק, נלך לישון". וזהו. בזה נגמרה השיחה שלהם.
                                     

למחרת בבוקר באתי לסבתא ואמרתי : "סבתא, מה אסור שאני אדע?"
היא השמיטה את עיניה לכיוון הרצפה.
הסתכלה עליי, חזרה על הרצפה, לכיוון של סבא, חזרה אליי.
פתחה את פיה, סגרה, פתחה שוב והפעם אמרה: "ניר, מכרו אותי
לסבא"
"מה?!" לא הבנתי כלום, מה זאת אומרת שמכרו אותה? מה הכוונה??
אני לא מבין.
"אבל..." התחלתי לגמגם. "ניר, אני לא אספר לך יותר מזה. זה
מספיק. בוא ותשתה תה"

חזרתי הביתה מבולבל. מלא השערות לגבי מה ששמעתי.
ניגשתי לאבא, אמרתי: "אבא? מה הכוונה כשמוכרים מישהו?"
אבא הסתכל עליי? די מזועזע ואמר: "הכוונה היא כשלוקחים מישהו
נותנים אותו למישהו אחר תמורת כסף, והמישהו הזה הופך להיות
רכוש"
הייתי המום, לא יכולתי לסבול את המחשבה שמכרו את סבתא שלי .

אבל החלטתי שמתוך נימוס וכבוד לסבתא. אני לא אזכיר לה את זה
שוב.
אבל דבר אחד רציתי לדעת לפני שאני אעזוב את הנושא.
צלצלתי לסבא ואמרתי לו: "סבא, איך הסכמת לקנות בן אדם?"
הייתה שתיקה ואז סבא אמר: "ככה הכל עבד באותה תקופה, אבל..."
הוא גמגם, "לא הפכתי אותה לרכוש שלי, היא יכלה לעשות כל שרצתה,
אפילו אמרתי לה שהיא יכולה ללכת לחופשי".
נו, והיא לא רצתה? " אמרתי.
"לא, היא לא, היא רצתה להישאר איתי והחלטנו שנתעלם מהעובדה
הזאת , כאילו מעולם לא קרתה.
כאילו נפגשנו סתם ככה בפאב. והתאהבנו. אהבה ממבט ראשון"
"לא רצינו לספר לך, כי פחדנו שתתבייש בנו."
"תודה שסיפרתם לי, סבא".
"וסבא..."
"מה?"
"אני לא מתבייש בכם."