שביט מהדקת את הרצועות סביב פרק ידה ומסובבת אותן בכוח.
לא, היא לא מניחה תפילין, ולא כורכת תחבושות על פצעים פתוחים.
שביט מקבצת את הדם בוורידים הכחולים כדי שישפריץ רחוק רחוק
כשתחתוך אותם בתנועה חדה והחלטית בעוד כמה דקות. היא רוצה שהוא
יגיע אליכם, עד לעיניים שלכם, וירפא אתכם מעיוורון.
בינתיים הוורידים הולכים ומתנפחים מעומס הדם, ושביט ממשיכה
להדק את הרצועות. אימא תכעס כשהיא תמצא אותה מוטלת על השטיח
הבז'-אדום, חסרת נשימה, כחולה וקפואה. היא תעניש אותה על היותה
ילדה רעה. אבא יעף מבט ויחזיר אותו למקום אחר. תמיד מקום אחר.
הדם ניתז על הקיר ומותיר כתמים סוריאליסטיים על השטיח הבהיר.
הג'ינס אף הוא סופג ממנו. רק החולצה השחורה יתומה מכתמי דם.
שביט בוכה. היא פוחדת שהיא עשתה את זה, היא פוחדת שהיא עשתה את
זה לא נכון. הדם מחלחל בין אצבעותיה ומטפטף על הרצפה. אימא
נכנסת לחדר ומודיעה לה שהגיע הזמן לקום. שש וחצי בבוקר. אבא
מעיף מבט בארוחת הבוקר שלו.