היה גשם בחוץ.
נראה לי זה היה כבר חורף.
האווירה הכי יפה בעולם, מהאווירות האלו שגורמות לך לחשוב וביחד
משכיחות אותך מכל העולם.
אפילו מעצמך. אי אפשר שלא להעריך את זה.
אבל גיליתי שאפשר, כי עד החורף האחרון שלי, עד שכל מה שהיה לי
להאחז בו זו טיפת זיכרון קטנה שמחווירה לעומת המציאות ועם זאת
עושה אותה הרבה יותר יפה, לא היה לי את זה. את ההערכה לזה.
לא היה לי את ההערכה לכלום.
אסור לשנוא פה.
יש פה רק אהבה, ואני מבינה שאנשים נמצאים פה מספיק בשביל לאבד
כל הערכה למושג השנוי במחלוקת- זמן, אבל בכל זאת, מי באמת
ובתמים יכול לומר  שהוא יכול להבין, מבין ומעכל סופית את רגש
האהבה אם אין לו את אותם ההסברים לשנאה?
בחוץ, בחיים האמיתיים, אתה יכול לחיות עם בנאדם שנים ולא באמת
להכיר אותו, את תחשוב, ותשלה את עצמך, אז אם לא האופציה הטובה
יותר, של טיפות קטנות של אמת מדי פעם, אתה מקבל את ההכי גרוע,
את הבועה שלך מתנפצת לך בפרצוף ביום בהיר של שמש, פה, במקום
הזה, בפנים, מספיק לך רק להסתכל על בנאדם ואתה ישר יודע.
אתה יודע הכל.
הם כבר לא יודעים איך להסתיר.  מבט אחד בעיניים שלהם, ובנוסף
לחיים שלך, יש לך עוד, וככה זה עם כל מבט.
הם הופכים אתכם לאחד.
ככה יותר קל להם לטפל בזה בטח, אחרת למה?
גם לכאוב אסור פה.
הכל צריך להיות טוב ונפלא ומדהים. עלק...
אני, יש לי עוד קצת אחיזה במציאות, אבל זה לא ישאר פה לנצח, כי
אני רואה את כל הדברים האלו סביבי שפעם היו בני אדם.
היום הם כבר לא. וככה יהיה גם סופי.
אז מילים אחרונות.
אני לא רוצה להעלם כאילו לא הייתי.
כי הייתי.
והייתי רוצה שתזכרו אותי כמו שהייתי,
כי אני לא יותר.
שינו אותי פה לגמרי, וזה כואב, אבל אל תגידו שאמרתי, כי זה
יכאב יותר.
בטח שכחתם כבר ואין לכם ענייין.
אני בוכה עכשיו  ולא רואים פה דמעות ועצב, כי אסור.
אז אני שמחה.