[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדמה טל
/
קיץ בקיבוץ

קיץ בקיבוץ, כל קיץ מחדש. הפיאט הישנה בדרך העפר. אבא מנסה שלא
לנסוע לתוך בורות בלתי צפויים. אני מטלטלת מאחור. זה מצחיק
אותי. השער הירוק תמיד פתוח. מונף אל על. מצדיע לנו: "טוב
שבאתם! פרידוש כבר התחילה להתגעגע!". נכנסים למגרש החנייה
המאובק. בשוליו שדות קוצים ודרדרים מתים. בצמרתם "ברלך"
דבוקים. מחפשים מפלט מלהט החצץ. הם מחכים שהסתיו יחזור, אבל
אני דווקא ברוגז איתו כבר די הרבה שנים. יוצאים מהאוטו עם
חתיכות תקרה מתקלפת בשיער. אולי נשטוף פנים לפני שניכנס? כן,
רעיון טוב. (לאמא יש הרבה כאלו). אני מושיטה שתי ידיים לפנים.
רחוק! רחוק מהגוף. שרק הידיים ירטבו! אמא שופכת מים צוננים
והידיים שלי כמו מעין. קרות! מהר לשטוף פנים. המים מטפטפים על
החצץ ותיכף מתאדים. אוי כמה חם בקיץ!

בחדר של פרידוש תמיד צל וקריר. אני משתטחת על הרצפה. נעים!
פרידוש תמיד מקבלת אותנו יפה. עוגת דבש רטובה ומתוקה וגם
תפוחים ועוד פירות שהיא תמיד מכינה לנו. אבל אני כבר רוצה לצאת
לשבילי הקיבוץ על האופנים שלה הכחולים. אופניים של גדולים.
"מותר לי?" פרידוש תבוא איתי.  היא תמיד תעשה מה שאבקש. לאן
ניסע? לאן שאני רוצה. אני רוצה לנסוע בשביל המוצל. זה עם עץ
התות והמדשאה הענקית בצד ימין. השביל שמוביל למטוס "על-אמת"
שפעם נחת בקיבוץ בטעות ומאז הוא נשאר. אולי כי היה לו נחמד בצל
עם שמיכה כבדה של מחטי אורן מונחת לו על הכנפיים וממלאת את תא
הטייס. כל אחד בקיבוץ יודע שהמטוס הזה כבר לא ימריא אף פעם.
אולי בגלל זה תמיד באים אליו ילדים להטיס אותו "בכאילו" בשביל
שלא ישתעמם. הגענו! אני מזיעה. הגופייה שלי לחה. אני קופצת
מהאופנים. "פרידוש תרימי אותי גבוה" אני צוהלת. בקשתי מתמלאת
מיד ופרידוש מרימה אותי אל תא הטייס.דוקר לי. המכנסיים הקצרים
שלי מותירים אותי חשופה למיני מפגעים  שמציע הטיפוס: אני נשרטת
ונחבלת אבל לא בוכה. אני גיבורה. פרידוש צוחקת. היא שומרת עלי.
היא מציעה שננקה את המטוס. אני מסכימה למרות שאני יודעת
שבביקור הבא שלי שוב יהיה המטוס מכוסה כמעט כולו במחטים של עץ
אורן.

לפרידוש, אחותו הגדולה של סבא, יש תלתלים ועיניים חומות
מחייכות. יש לה בקיץ חולצות עם גומי בשרוולים מבד דק כדי שלא
יהיה לה חם, וגם נעלי ספורט כאלה כמו של אצנים,כי אמא אומרת
ש"פרידוש כל היום על הרגליים". היא תופרת לנו בגדים לחג וגם
מתקנת את אלה שנקרעו. מוסיפה כפתור או סרט, ומטביעה בהם את
הריח שלה. ריח קריר ורענן אפילו ביום הכי חם בקיבוץ. בגלל שהיא
גרה לבד, אנחנו באים לבקר אותה בשבתות בערך פעם בחודש או בזמן
אחר שיוצא, כי אמא שלי מאד עסוקה ולפעמים היא צריכה לשבת לבדוק
מבחנים ביום שבת.

אחרי ארוחת צהריים של "נקניקייה בחלוק" ומרק צהוב, נחים קצת,
ואז מטיילים. לפעמים לפינת החי ולפעמים לבית הילדים שפרידוש
עבדה בו לפני הרבה שנים. בקיץ גם הולכים לחוף הים של הקיבוץ.
לפרידוש תמיד יש בחדר בגדי ים בשבילנו. בדרך אנחנו מפטפטות
בשמחה. פרידוש אוהבת שאני מדברת. גם אני אוהבת לדבר איתה, כי
לפעמים לאמא ואבא כבר נמאס לשמוע את השטויות שלי. פרידוש
מתענינת, שואלת. האם אני מתרגשת לקראת כיתה א', אם המורה שלי
נחמדה, לאן טילנו בשבת שעברה עם חוג טבע...
היא תמיד שואלת את השאלות הנכונות. על החוף אנחנו עוברים ליד
בית ההארחה של הקיבוץ. תמיד הוא ריק כשאנחנו עוברים לידו,
אפילו בקיץ, שאמא שלי קוראת לו גם "עונת הרחצה". פרידוש תמיד
מפצירה בנו שנבוא להתארח בו בחופש הגדול. אני רוצה. אבל אמא
ואבא אומרים כל פעם "אולי" ועוד חופש גדול עובר. ולמי יש זמן
לבתי הארחה בשנת הלימודים? אני יחפה על דרך האספלט המבוקעת
שמובילה מהחדר של פרידוש לדיונות החול החמימות. מדי פעם אני
נעצרת וקוטפת ברלה מאחד הקוצים. תמיד אני בודקת אם הוא ער, אבל
בדרך כלל בקיץ הם סתם לא מענינים. בדיונות אני משתוללת צורחת,
אבא בא לפה! אמא תראי! אני חוזרת עם חול בשיער ובעיניים, אבל
מה אכפת לי, אצל פרידוש מותר הכל.

בקיץ שבו אמא התחילה ללמוד ראינו את פרידוש פחות. אבל היא תמיד
היתה שולחת לי בדואר גלויות יפות עם תמונות של פרחים ועצים. גם
אני הייתי כותבת לה מכתבים כשהיה לי זמן. הייתי מספרת לה מה
נשמע בבית הספר ובחוג טבע. לי תמיד היה מה לחדש, והגלויות של
פרידוש היו די דומות. בגלויה אחת עם תמונה של עץ אורן ירוק
מחטים וכתום אצטרובלים היא כתבה: "אלה יקרה! ...כבר מחכה שנוכל
להתראות. בינתיים הזמן עובר והחופש הגדול מתקרב... חם מאד
בימים. כולם רצים להתרענן. אני אוהבת את הים. רוצה לראות אתכם
כאן. את כולם. להתראות, חיבוקים ונשיקות. שלך, פרידה". הגלויות
ששלחה לי באמת היו יפות.

חלפו קיץ ועוד קיץ. כשבאנו פרידוש תמיד התעניינה: איך בבית
הספר החדש? האם יש הרבה מבחנים? וכבר סידרנו את הבית נחדש?
ואני המשכתי לרכב על האופניים הכחולים שפתאום התנמכו ובכלל כבר
התחיל להיות לי לפעמים משעמם, כי לפרידוש לא היו ילדים בגילי
וגם בכלל לא היה לה מחשב. אבל עדיין שמחתי לבוא לקיבוץ ולנסוע
בדרך העפר, ולהריח את הריח הטוב שהיה בחדר שלה. אמא קראה לזה
ריח של 'נפטלי' אבל אני לא הכרתי שום נפטלי, הכרתי רק פרידוש.

פרידוש מתה בסתיו. בכיתי. סבא לקח את כל הגרניומים עם הריח
החריף מהמרפסת ליד החדר שלה בקיבוץ, והעביר אותם לחלקת הקבר
שלה. את ציפורי גן עדן הענקיים, שגדלו מתחת לחלון המטבח, אי
אפשר היה להעביר. וגם אף אחד לא התאמץ יותר מדי.
בלוויה אבא לא הרשה לי להתקרב לפרידוש. כעסתי עליו אבל נשארתי
לעמוד בצד. "אין יותר דודה פרידה, אין יותר" סבא כל הזמן אמר.
אני דאגתי לו. רציתי להציע לו שנלך לחדר של פרידוש והיא תכין
לו קפה קר שהוא אוהב וגם עוגת דבש ופרי. אבל שתקתי. "מטומטמת"
אמרתי לעצמי בלב. "אין יותר דודה פרידה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני








לא אני


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/5/04 9:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדמה טל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה