אין יותר נקודות אור.
אז יש דברים שאני לא מראה.
זה אותם הדברים שאני לא רוצה שתראו.
אולי זה טפשי, אבל זו אני.
אני אוהבת, ויש לי רגשות, כמו לכל אחד אחר.
אני כלואה בכלוב ואין לי הזדמנות להשתחרר.
זו לא הצגה, ועדיין כולם מוחאים כפיים לנוכח הדמעות.
הכלוב שלי קשור בחבל ויורד למטה ללא מעצור.
ללא שליטה.
ואם זו הצגה, אז למה המסך לא יורד?
ולמה כל הקהל כל כך שמח ומאושר?
אני, אני הייתי רוצה את המצב הפוך.
שרק ליום אחד אתם תהיו כלואים בכלוב שעולה יורד ללא שליטה.
ואני, אני אשב ואצחק,
פעם אחת מול הדמעות שלא יהיו שלי.
בעצם לא ליום אחד.
למילה הגדולה נצח.
נצח.