כשאני חושבת על זה, אני מעולם לא נתתי אישור.
לא נתתי לך אישור ללכת ממני, לעזוב.
בעצם, פעם אחת נתתי לך אישור צולע, בטלפון.
אמרתי לך שטוב, נו, אני לא יכולה להחזיק אותך נגד רצונך.
אם רק היית בטוח ברצונך זה היה כמובן יותר טוב.
ומאז אני מסתובבת, מרגישה מאושרת חלקית, מדחיקה בעיקר,
כואבת הרבה (אבל על זה אני פחות מדברת, ובטח לא איתך),
ומאחלת לך את הטוב שבעולם.
זה החלק הכי כנה שבי, אני באמת רוצה שיהיה לך טוב.
אני יודעת שאני מתגברת, אני יודעת שעוד אוהב.
אני לא אכתוב לך שאני אמות בלעדיך כי זה פשוט לא נכון ואני לא
אשלח לך את המכתב הזה כי זה יהיה מטופש.
הגיון של מבוגרים, לך תבין.
אני יודעת ששנינו עברנו התבגרות מסוימת, וחוויה מדהימה ולא
הייתי מאמינה על עצמי שאני עוד אכתוב את המכתב הזה לפני שבוע.
אבל, הנה הוא נכתב והוא לא ישלח.
הוא מתווסף לו לעוד שורת מכתבים שנשארו על השולחן ומה שנותר לי
לאחל לך זה :

"להתראות מתוק, שמור על עצמך,
תן לשמיים לחבק אותך.
פעם ברוח, פעם בחום,
אולי פעם תזכור איך אהבנו היום.

מתוק שלי, לא אשכח אותך,
הלב שלי פעם שכח פעימה בגללך".

ואני יודעת, אני מכירה אותך, אתה תיזכר מדי פעם,
תרגיש לרגע שוב, ואז תמשיך במסע הכי חשוב.
זה בסדר, שנינו יודעים, אני מאמינה בלב תמים
שתחזור אחר, הרבה יותר טוב.
כשזה יקרה, אני כנראה כבר לא אהיה.
את מה שהיה בנינו מתוך שברי הריסות,
וכמה אני נוחה להיעלב, ואיך הכל נראה אחרת כשכואב.
צדקנו אז כשאמרנו, מהמרחק הזה שבו אני כותבת,
הרבה יותר פשוט להתקרב.

כמה פשוט להתרפק על זכרונות העבר...
רק חשוב שתזכור, זה לא היה חלום.
ועכשיו שנינו נמשיך קדימה  בלב שכבר הספיק להתאחות ?!

היי, עד החתונה זה יעבור.