כמעט קפצתי. אגרוף שלוח קדימה. ברגע האחרון ראיתי אותו. יפה
כמו מלאך המוות לפני הפיתוי, לפני שלוקח לך את הנשמה. עזרא,
צועד צעד אחורה מחייך, צוחק על הערנות שלי. "מה קרה?" שאלתי
אותו "למה אתה מציק לי, מי מת?" ....  "ציקצוק קטן" הוא
ענה "רוצה לבוא?"

אם היה אחד שדיבר איתי מהבטן זה היה הוא - עזרא. כמה צחקתי על
השם שלו, הוא הבין תמיד. גם כשהיה ממציא מילים כמוני היינו
מבינים אחד את השני. "מי הצטקצק לך?" שאלתי. "הילדים" הוא
ענה "בא לי לתפוס כמה ולהרביץ להם מכות בישבן."

"עזרא, אתה יפה, אתה מוכשר, אתה גאון!" עניתי לו "אבל למה
בארבע בבוקר? היום תורך להיות בעונש, ילדים אין לך אפילו אישה
אין לך."
ידעתי שהוא מתכוון לילדים האלו שעומדים מולך וזורקים אבנים כדי
לפתוח לך את הראש.

"בוא" הוא אמר "נתקע שם נ.נ. הם פוחדים אבל לא אומרים."
"טוב, תן שנייה. שוטף פנים ובא." הוא חייך והלך להביא את
הג'יפ. "אל תעיר אף אחד" הוא אמר "מספיק שנינו."

הכרתי את עזרא מהסדיר, תמיד גרם לי להתאמץ, תמיד גרם לי לקלל
את הקלות שבה ביצע דברים, תמיד תחרות. יום אחד תפסתי אותו
ואמרתי לו שנמאס לי ושיבקש העברה, לא חשוב לאן אבל שיהיה רחוק
ממני. הוא צחק עד שראיתי כמה הוא יפה, וחייכתי גם. מאז נדבקנו
בלי לדבר על זה.

התחלנו לדבר, על הכל, על המפקדים, על פילוסופיה, על מתמטיקה,
ספרים, סרטים, מה לא.... הוא ידע יותר, תמיד. "עזרא" הייתי
אומר לו "מאין יבוא עזרי?"... "מעם ה'" הוא היה עונה. גם
כן דתי מחורבן, אבל החיוך שלו גמר אותי תמיד, בנוק אאווט. טוב,
יש לי חולשה לחיוכים תמימים.

יצאתי עם כל מה שצריך. "בוא תנהג." הוא אמר. "רק אם אתה לא
ישן!" עניתי. פעם הוא ישן לי בנסיעה של 6 שעות, כמעט רצחתי
אותו ותמיד הזכרתי לו. הייתי עייף יותר ממנו.

הוא שוב חייך ורק אז ראיתי שיש שני ג'יפים. "אני על זה,"
הצביע על הראשון "ואתה אחרי." 'בטח היו יותר מארבע על ה-
נ.נ.' חשבתי.
"הם בפינה של התצפית" הוא אמר. "ה- נ.נ. לא מניע ונראה להם
שראו משהו." ידעתי שבשעה כזו רק בחורים יסתובבו, הילדים לא
משחקים מחבואים בלילה.
"תגיד, אנחנו מהחמאס?" שאלתי "למה לא להגיד לאף אחד? בשביל
מה בנינו כזו מדינה?"
"השארתי הודעה" הוא ענה.
'בטח פתק' חשבתי 'שימצאו אותו כשנגמור את המילואים.'

התחלנו לסוע. הוא נהג כמו מטורף, נעלם מדי פעם. ציקצקתי לו
בקשר מדי פעם, לא כדאי להיות ג'יפ בודד באמצע הלילה. אני בטוח
שהוא חייך, כי גם הוא ציקצק חזרה.

הגענו ל- נ.נ. ושנינו חשבנו שלא בריא להיות שם. החיילים עמדו
לפני הפנסים מנסים למצוא את התקלה. "שומר פתאים ה'" הוא אמר.
"כן יהי רצון" עניתי.
"גם כן דתי מחורבן" אמרתי לו אבל עם חיוך, עם חיוך.

הוא סילק אותם הצידה לשמור, אני סידרתי את ה- נ.נ. בחושך, אני
אוהב חושך!
"יאללה, תמשיכו" הוא אמר להם, "לכו לחפש את הילדים שלי."
אולי שניים הבינו אותו.

הוא תמיד צחק עלי שאני לא מסוגל להרביץ להם. אמרתי לו שאני לא
מסוגל להרביץ אחרי שהכל רגוע. "כן" הוא ענה "אבל צריך לראות
אותם כשהם חמים, כמונו פעם." "בלי פוליטיקה" עניתי "בלי
פוליטיקה." גם הוא לא היה מסוגל להרביץ.



תפסו אותו בסוף. הילדים שלו.  אני בטוח שהוא חייך כמו שאני
בטוח שאמר שמע ישראל.

אולי הוא עם מלאך המוות, מקלקל לו את הפיתויים, עם החיוך שלו
הכל אפשרי.

תמיד כשאני נזכר בו אני שר לו בלב את מזמור לדוד. ה' רועי לא
אחסר בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב
ינחני...

--------------------------------------------------------------------------------
משהו פתאום זוחל בי ומתגעגע ... והמרחק ... אתה תמיד איתי
יהודה פוליקר
--------------------------------------------------------------------------------