כשיצא החוצה כבר שרתה חשיכה על הכול. כהרגלו שלף סיגריה. חיכה
למונית שתיקח אותו לדירת הסטודנטים שלו. בין שאיפה לשאיפה
התבונן בעוברים ושבים. הריח מעט מאוויר הערב הנקי כל כך,
המנוגד כל כך לאוויר במשרדו הטחוב. מרחוק שמע צופר. לרגע הופתע
אך פתאום נזכר שהיום הוא יום הזיכרון. לצופר היחיד הזה הצטרפו
אט אט נוספים מרעימים ומצווים. תוך שקפא גם הרשה לעצמו לבחון
בקפידה קפיאתם של אנשים אחרים. דומה שלרגעים זיהה תבניות בצורת
העמידה שלהם. משהו מרומז כמו היו הצעירים יותר נבלמים
בפתאומיות וגם בעמידתם נוטים קדימה, ואילו המבוגרים נעצרו
במתינות, ומשנעצרו יכולת לראות את השלווה המופגנת בעמידתם.
לעצמו סימן את התופעה ובאדיקות שהיה רגיל בה כל כך תייק אותה
בקפידה בפינה מרוחקת של מוחו, לעיון נוסף בהזדמנות אחרת. כעת
גם הבחין באוטובוס שנעצר רק עכשיו. מודע לחובה שחלה עליו
להמתין ועד שנעצר כבר החלו הצופרים לגווע.
הוא לא ייחס חשיבות לצפירה. לטעמו הייתה זו רק ראווה ללא
תכלית. דעתו הייתה שהאבל אינו נועד לחלוקה עם אחרים אלא להיות
טמון בנפשו של אדם. חרוט בה ונותן את אותותיו בכל מחשבה. טבוע
בה כסימן מים. אך אפילו הוא, המחושב והמדויק כל כך, היה חייב
להסכים עם כוחה של הצפירה הזו. כאשר הגיעה המונית כבר הספיק
לסמן לעצמו את השלווה שהשתלטה על הכול, וכבר החל לחוש את
תחילתה של הבדידות הזאת שהייתה עוטפת אותו לאחרונה, עד שנדחק
מעט מהר מהרגיל לתוך המונית הצפופה. אבל אפילו במונית שתקו
כולם לכל אורך הדרך, וגם הוא, שתמיד אהב לשוחח עם הנהג, פתאום
לא מצא את המילים שכרגיל באו לו כל כך בקלות. במקום זאת רק נעץ
מבטו בשמשה המאובקת והחל צופה החוצה אל הרחוב.
לכל אורך הרחוב נתלו כבר שרשראות הדגלים והמנורות לקראת יום
העצמאות, ולו נראה הדבר כמו חגיגה שנסתיימה במפתיע לקראת בואו.
לטעמו הייתה הקירבה בין יום האבל הזה לשמחה שבאה אחריו רק סימן
למלאכותיות. במרירות נזכר בפרסומות שהושארו בתיבת הדואר שלו
מטעם העירייה. מצידו האחד של הדף תכנייה של טכס הזיכרון ומצידו
השני פרסומת לחגיגות יום העצמאות. ניסה לאמוד את החיסכון
שהשיגו השולחים בעודף היעילות הזה. לאחר מכן ניסה לבחון את
תחושת הקירבה והאדיבות שחש במונית. מנסה לנחש האם גם שאר
הנוסעים חשים, כמוהו, כאילו היו מאוחדים ביגון אחד. ניסה
להשוות זאת למצבי קירבה אחרים, לברור את ההשוואה הטובה ביותר.
חיבוק הרי מכיל מגע פיזי, שכנראה מאפשר להיזכר במגע הנוצר בגיל
הינקות בין תינוק לאימו ולכן אינו דוגמה מוצלחת. גם אחוות
לוחמים אינה מתאימה כאן, מכיוון שהיא מאגדת ניסיון משותף ואמון
ואת נוסעי המונית מאגדת רק הצפירה הזו.
ניסה לאפיין את התופעה במינוח מדעי, מנסה להסיר מעט מהערפל
האופף אותה. זהו צליל מונוטוני, בטון קבוע, תדירות נמוכה.
אפשרי שהדבר מזכיר בכי תינוק, וכנראה שמכאן השיוך של צליל
הצופרים ליבבה. לעצמו סימן לבדוק בספרים את תחומי התדירות של
בכי תינוקות לעומת תדירות צופר. מרוצה היה שהצליח, כנראה,
לפענח את החידה הזו. אך עדיין התמיד בשתיקתו, למרות שכבר הבין
את התופעה והצליח לנתח אותה עדיין לא חש שהשתחרר ממנה כליל.
ברדיו נשמע כעת קדיש. אותו הקדיש שכל כך שנא לשמוע כשנפטר
אביו, פתאום נשמע לאוזניו ערב ומעניין. כאילו היה בקדיש הזה
אישור להתעטף בעצב.
כשהגיע הביתה אכל, כדרכו, בזריזות. מקפיד ללעוס היטב אך נזהר
שלא לבזבז זמן יקר על הארוחה. לאחר מכן חתך סלט ללאה, וכשנכנסה
הביתה כבר כמעט סיים להדיח את הכלים שהיו בכיור. היא חיבקה
אותו מאחור כששפתיה מרפרפות על לחיו. שעתיים לאחר מכן, כשסיימו
ונשכבו על גבם, מתנשפים, חשב לעצמו שהפעם היה ריחוק מסוים.
למרות שידע שגם הפעם הביא אותה לשיא, חשב לעצמו שזהו דבר מוזר.
הצפירה הזו שכה קרבה אותו אל הכלל בודדה אותו מעט ממנה. כאילו
היה המגע הזה מין סתירה לאבל. בתוך דקות מעטות נשמעו נשימותיה
השטוחות, הסדורות, כמו להבטיח לו שכעת היא משאירה לו את הזמן
להפוך במחשבותיו. גם הלילה נדדה שנתו וכהרגלו הדליק את מכשיר
הטלוויזיה ובהה בסרטי יום הזיכרון.
אף פעם לא העריך את הצפירה הזו. גם בילדותו, כשמעט הפחידה
אותו, וגם לאחר מכן, כשגדל והבין את משמעותה, הייתה לו בגדר
משחק שהומצא בהעדר רעיון יותר טוב. כמו המשחקים הטיפשיים שנהג
להמציא בהיותו חייל. הוא מניף את הנשק, ובתגובה המקומיים, כך
קרא להם, חייבים לעמוד ולהמתין. לאחר מכן שכלל את המשחקים
וכשהיה שומר, בלילות, נהג לקבוע לעצמו גבול. סימן שהשאיר טנק
באדמה, עץ בודד, או סתם כר דשא אקראי. מקומי שיעבור את הגבול
יחטוף. ירייה אחת לאוויר, אחת לידו, השלישית בראש.
כך היה גם באותו לילה. ואותו המקומי, באדישות, טייל לו אל מעבר
לגבול שלו. והוא, נדהם מהחוצפה, ירה באוויר. והמקומי, כאילו לא
הרגיש, בלי פחד, המשיך לכיוונו, או כך היה נדמה לו בחשכה. לאחר
הירייה השנייה כבר הבחין שהוא מנסה לברוח, אך כבר לא היה מוכן
לסלוח לו על האדישות הזאת, על כך שניסה לבחון אותו. ביסודיות
שהיה כל כך מורגל בה כיוון היטב את הנשק אל ראשו, עצר נשימה,
לחץ על ההדק. כמו שעשה מאות פעמים לפני כן על מטרות קרטון.
המקומי נפל. יבבה חנוקה נשמעה כשגופתו הכתה בבוץ. תוך דקות
הגיע לשם המג"ד, וגם כמה אנשי שב"כ שהיו בתצפית באזור. והוא,
בקור רוח, סיפר איך צעק והזהיר, וירה רק לכיוון הרגליים אולם
המקומי שניסה להתכופף ולהתחבא מאחורי שיח ולשלוף מכיסו מה
שנראה כמו אקדח לא השאיר לו ברירה.
אנשי השב"כ, שהכירו את המקומי, סיפרו לו שהוא חירש לחלוטין וגם
כנראה מעט מפגר. ניסו להרגיע אותו. וגם המג"ד אמר לו שנהג
כשורה. ובשביל לא להרוס לו את קורס המ"כים אפילו ימליץ שלא
לפתוח בחקירה. רק לאחר שעה, כשהגיעו ילדיו לאסוף את הגופה
הנטושה בשטח ההפקר, מתבוססת בבוץ, החל להתחרט. שני בנים.
תאומים זהים. כבני שמונה. בוגרים מספיק בשביל להבין מה קרה.
צעירים מכדי להבין למה. והוא מולם, ממתין לשומר המחליף שאמור
להגיע. צופה בהם, רוצה לגשת, להתנצל, אך לא יודע איך.
מקורס המ"כים עף לאחר חודשיים. מפקדיו אמרו שהוא פסיבי מדי
ובוועדת ההדחה אפילו לא ניסה לשכנע אחרת. בשקט שמע את דבריו של
מפקד הקורס, אמר שהוא מבין ומסכים עימו ועזב את המשרד.
מאז הכריח עצמו לשכוח את המקרה. לאחרים לא סיפר. אפילו בינו
לבין עצמו לא דן במאורעות הלילה ההוא. מחבריו מהמחלקה ניתק את
הקשר, למרות שלא ידעו כלום. אפילו לאה לא ידעה. היא, שכל כך
טוב הכירה אותו.
רק הצפירה הארורה הזאת, המייבבת, האונסת אותו לזכור. כאילו
אינו נזכר יום יום. כאילו אינו זוכר את עיני התאומים. כאילו
אינם טבועים במוחו כסימן מים.



25/04/2004 ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל