חבר שלי.
איך כמו סערה נכנסת, איך כמו מתוך חלום הופעת. איך, חבר שלי,
כל חלק ופינה בי תפסת?!
איך לכתוב לך היה פשוט- היה כמו לשבת לצידך.
איך לדבר איתך היה כמו לראות אותך-מבט עינייך ישמר בזכרוני, על
אף
שלא ראיתי אותך כלל.
חבר שלי, איך היית שם בכל רגע קט, בכל כאב שעלה, איך אחזת לי
את היד. כן,אחיזה כזאת שהשרתה בי ביטחון. אחזת וליווית אותי
לפגוש את האור.
איך, חבר שלי, ליטפת את הלב כשהוא כאב. איך נישקת את הדמעות
כשהן זלגו מעיניי. איך, חבר שלי, מילאת אותי בתקווה. איך...

ואז כשהתחלתי לצעוד. אז, חבר שלי, שחררת את ידך, שחררת את
אחיזתך. לא לחלוטין. לאט לאט את היד שחררת וחזרת לאחוז. ושוב
שיחררת. איך, חבר שלי, מהצד היבטתת. ואני את ראשי הפניתי לאחור
לראותך עומד שם, מביט בי עושה את צעדיי לאיטי, אבל לבד.
איך, חבר שלי, את הדמעות כבר לא היית צריך לנשק, הדמעות כבר לא
זלגו.
איך, חבר שלי, את הלב לא ליטפת יותר, הלב כבר לא כאב.

ואז, חבר שלי, החלטת!
אז החלטת, שאני כבר לא זקוקה לך, שאני לא ארגיש בחסרונך.
איך, ילדון שלי, חבר שלי, איך חשבת מחשבות כאלו?
איך החלטת להאלם דום?, איך אינך מגיב לי יותר?
כאשר אני רוצה לאמר לך כל כך הרבה דברים...
רוצה לאמר לך שאני זוכרת, שאני מוקירה ושאתה אצלי עמוק בלב.
לאמר שאתה חבר שלי, היית ולנצח תהיה.
איך חשבת שתפנה את גבך ולא אראה אותך עוזב?
איך חשבת לרגע קט שאתה כאן בשבילי בלבד?
איך אתה יכול ללכת כשאני אוהבת כל כך?
איך, חבר שלי, נדמת לי?
איך השתיקה שלך רועמת בתוכי. איך אוכל לשכוח אותך, חבר שלי,
כשאתה עמוק אצלי בלב. איך ריפאת כאב אחד, אך בלכתך פתחת כאב
חדש. איך אני מתגעגעת.
איך?...
כנראה שלעולם לא תדע. כי בחרת  לשתוק, בחרת לא להיות חבר שלי
יותר. ואתה כבר לא חבר שלי.

ובכל זאת, תמיד אבל תמיד! תהיה חבר שלי.
החבר הכי טוב שלי.
אוהבת אותך מאוד, חבר שלי.

לינוי.