לפעמים אני מרגישה הכי בודדה שרק אפשר.
ובכל זאת יש לי אותו.
לפעמים אני מרגישה כל-כך פגועה.
ושום דבר לא ירפא לי את פצעיי.

לפעמים רק מביטים בי,
וכבר אז רואים את הכאב.
לפעמים בוהים בי במבט מזלזל,
וזה מה שעושה לי את הצביטה בלב.

לפעמים אני רוצה להיות ציפור,
לעוף כחופשייה וצחורה מעל כולם,
לראות את נופי העיר והכפר,
ולהשרות שלווה ונחת בם.

לפעמים אני רוצה להיות נמלה,
קטנה ככל שתהיה.
כדי שאף אחד לא יבחין בי ובמעשיי,
ולא ידרוש דין וחשבון מדבריי.

לפעמים אני רוצה להיות אני.
אני, בלי שום מעצורים וגבולות.
וכשיש מקום כזה שאני יכולה להיות אני,
הוא חייב להירמס על ידיי חיות אחרות.

לפעמים אלו ציפורים, או אפילו נמלים.
יכול להיות נמרים ואפילו נחשים.
הפעם זה לא הם, שהרסו לי את המקום.
בני אדם היו הם, רמסו אותי מהמקור