[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון ריינס
/
האיש שחי בסרט

לילה אחד חם וקייצי, מצא את עצמו ג'וני מתהפך במיטתו
בחוסר יכולת כלשהיא להרדם.
משהו, לא מובן, לא ברור ישב לו חזק על הלב.
מעין מועקה כזו, שלא נתנה לו מנוח.
הוא ניסה לשנות צד, להחליף תנוחה...
אך ככל שהתהפך, כך התגברה לה ההרגשה הנוראית.





בחוסר ברירה וחשק, פנה ג'וני לסלון.
הוא הוציא סיגרייה, ווינסטון לייטס, והדליק אותה.
כבר היה ממש מאוחר בלילה, והוא החל
לחפור עמוק בנבכי ראשו בשביל למצוא ולו קצה חוט קטנטן
בהקשר לבעייתו.





שעות באו, וחלפו להן כמות שבאו,
ועוד בדלי ווינסטון התווספו למאפרה,
עד שלבסוף כאשר הוא כמעט נרדם על השולחן,
זה לפתע נחת עליו.
"אני חי סרט..."

זה גם מאוד נשמע לו הגיוני.
הרי זה לא משהו שהוא לא רגיל לשמוע ככה או ככה
מרוב הסובבים אותו...

"בוא'נה, אתה חי בסרט!"
"אתה כזו דמות הוליוודית"
"אתה כזה דמות מצויירת"
"תגיד לי, מתי ברחת מסרט של טרנטינו?"





הוא נזכר פתאום איך שבכל פעם שהוא היה נתקל בהערות
מהסוג הזה, הוא היה לוקח שאכטה נונשאלאנטית מהסיגריה
שתמיד איכשהו הייתה נמצאת לו בפה, והיה צוחק צחוק מתגלגל
אפוף עשן.
אבל באותו רגע ספיציפי, הוא לקח שאכטה מהסיגריה, ושחרר
את האוויר לאט ובאיטיות.
הוא כבר לא חייך את אותו חיוך ציני ומוכר שלו,
את ההוא עם הגבה הימינית המורמת...
הוא כמעט בכה.
הוא הגיע לריאליזציה שאף אחד מלבדו לא חי סרט כמוהו.
לא ההורים, לא המשפחה ולא החברים.
אולי משפחתו מתאימה לסרט שלו, אבל הם שלעצמם לא
חיים סרט בשום צורה.





אבל הוא?
הוא נולד מחייך, שמר על ארשת קשוחה והיה רגיש מבפנים,
היה מאוד צפוי אבל גם מאוד לא צפוי...
תמיד היה למושיע של כולם, גם אם לא באמת רצה, תמיד הצליח,
אבל כמעט תמיד נכשל בלעזור לעצמו.
אופי הדיבור שלו, חוכמת החיים שלו, השנינות שלו, הציניות שלו,
חוכמת הרחוב שלו...
כולם כאילו קומפוט ענק של סרטים, סדרות טלוויזיה וסרטים
מצויירים.
לא הוא כבר ממש לא חייך...
הוא כבר היה ממש עצוב ושבור.





הוא הסתכל במראה, ואפילו העצב שלו נראה מצוייר...
הוא לא היה מהסוג שנתון לשגעון מוחלט, אבל הוא הרגיש
שהוא הכי קרוב לזה מאי פעם.
הוא כבר היה אובד עצות..
כל מהלך שלו, כל מחשבה, כאילו נכתבו מראש בשבילו.
הוא התחיל לחשוב שאולי באמת הוא חי בסרט...
אבל לא, זה לא הגיוני, הוא חשב לעצמו.
הוא החליט שהוא חייב לשנות אווירה...





הוא שם בגדים, נעל נעליים, ויצא לסייר ברחובות הריקים של עירו
השקטה.
הוא חלף על פני רחובות עירו הכלכך מנוכרת לו,
עד שהגיע לרחוב ז'בוטינסקי, הרחוב שפעם גר בו.
"כמה זמן..." חשב לעצמו בעודו מתיישב על הספסל הישן ליד
הבית.
פתאום קול גס קטע את האווירה הנוסטלגית...
"סליחה, אפשר סיגריה ממך אולי?"
שאל אותו הומלס זקן.
"קח, לבריאות" אמר ג'וני, והציע סיגרייה לאיש.
הזקן האלמוני התיישב ליד ג'וני, ושם את רגלו על העגלה שלו
שהייתה מלאה בחוברות שונות.
מתוך סקרנות, שאל ג'וני "תגיד, מה יש לך שם?"
"תסריטים" ענה הזקן.
"תסריטים?" שאל ג'וני
"כן, הם ממש לא מוכרים... אני מוכר אותם די בזול"
אמר הזקן.
"מעניין" אמר ג'וני. "אכפת לך אם אני אסתכל שם רגע?" הוסיף.
"בבקשה" ענה הזקן.
ג'וני חיטט שם בערך רבע שעה, עד שידיו נחו על תסריט מעופש
משנת 1982, שעליו כתוב בקושי "ג'וני ג'יימס".
"אהא!!" הוא אמר, ושלף אותו מן העגלה.
הוא פנה לזקן בשביל לשלם לו על התסריט, ואז נבהל לגלות
שכל מה שנשאר מן הזקן ועגלתו היה הבדל סיגרייה שנתן לזקן
עשרים דקות לפני כן, והתסריט בידיו.





"אוקייי...." חשב לעצמו ג'וני, ופנה לקרוא בתסריט הישן והמוזר
שנשא את שמו.
במהרה הוא נחרד לגלות שאכן, זהו התסריט של חייו, בו מתועד
כל רגע שהוא זוכר, וגם את אלו שהוא לא, הכל כולל את ארועי
אותו,
הלילה.
הוא המשיך הלאה בקריאה, וגילה שהוא אמור לחזור לביתו,
לשים את התסריט מתחת למזרון שלו, ולשכוח ממנו בבוקר שלמחרת.
"על הזין שלי!" אמר ג'וני.
"אני לא חוזר לחיות סרט!"





באותו רגע הוא החליט לשרוף את התסריט.
"אני הולך לשרוף אותו, ולחיות כמו בנאדם נורמאלי!"
אמר.
הוא שלף את הזיפו שלו, והחל לשרוף את התסריט דף אחר דף.
אבל בכל דף ששרף, הוא נהיה עייף יותר משום מה...
"לא נורא" חשב לעצמו...
"אני אשרוף את זה, ואחזור הביתה לישון..."
התסריט נשרף לאט, ובהילת אש כחולה מיסטיתף
ובדיוק כשג'וני ראה את הדף האחרון נשרף, פתאום הכל נהיה
שחור...





כשפקח את עיניו, מצא את עצמו ג'וני על אותו הספסל, בבגדים
ישנים, קרועים, בלויים ומסריחים.
הוא הסתכל מלפניו, וראה את עצמו.
"מה בשם קיבינימט?!" צעק
הבנאדם הזה שנראה כמוהו, פשוט צחק צחוק מתגלגל
ואמר "טיפש..."
"בכך ששרפת את התסריט, הפכת אתה להיות אני, ואני אתה.
אתה עכשיו תהיה שומר התסריטים.
הומלס זקן ובלוי, שאף אחד לא יעיף מבט לכיוונו.
אתה תעלם עם בוקר, ותחזור עם ליל, ולא תוכל לתקשר עם אף
אחד חוץ מאנשים שמאסו בחייהם.
ואני, אני עכשיו אתה, תודה רבה לך על הכל, אדאג להשתמש בזה
לטובה... או, יותר נכון, לטובתי!"

הוא שוב צחק את הצחוק המתגלגל הזה, והחל ללכת.
ג'וני, או לפחות מי שהיה פעם ג'וני, ניסה לרדוף אחריו,
אבל אז בדיוק עלתה השמש...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה: להשיג
בקרנות הרחוב
המובחרות


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/01 9:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון ריינס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה