אני שותה ומעשנת ונשכבת על פרוסת הדשא היחידה שנשארה בחצר שלי
אחרי שלקחו ממני הכל. אני בכלל לא עצובה יותר.

כשהשמש והירח ייפגשו
בטח יהיה כאן בלאגן נוראי
כי שמש היא של בוקר
ירח הוא של לילה
ואנחנו אנשים שזקוקים ל
הגדרות.

ב-97' בכיתי בפעם הראשונה בחיים שלי. לא שלא ניסיתי לפני זה,
פשוט לא הצלחתי. אבא שלי מת. אני לא בכיתי. אחותי הגדולה ממש
כעסה עליי, היא קראה לי 'חסרת רגישות'. ניסיתי להסביר אבל לא
היה טעם. ידעתי שהיא לא תבין. ודווקא ביום ההוא, בינואר 97',
בכיתי. לא היה לי רע. לא היה לי טוב. היה לי רגיל. לא חשבתי על
אבא שלי. גם לא על אמא שלי מתייסרת חמש עשרה שנה אחרי זה. גם
לא על הכאב שאהבתי להרגיש כשהסכין ליטפה את הזרועות שלי.
נדמה לי שזה היה הרגע היחיד שלא חשבתי על כלום.

שמש זה אור מסנוור ביום
ירח זה אור שעוזר בלילה
שמש שמפריעה בעיניים
(ולעיתים עלולה לגרום להן לדמוע)
ירח שמפריע לשפיות
סוג לא מוגדר של טירוף.

הרגעים הבאמת טובים היו בקיץ. אני שונאת קיץ, אבל הרגעים
הטובים משתייכים אליו. היינו יושבים שעות מול המזגן, מעשנים מה
שאנחנו יכולים, ומדקלמים את אהוד בנאי. לפעמים הוא אהב לשחק את
וקסמן מ"זמנך עבר" ולהמציא סיפורים שלמים על הדמות הזאת. היינו
חוזרים ביחד עם השיר לבית הספר התיכון, לימים שלהתמסטל היה
אסור, ועל כל הברזה אמא הייתה מתחילה לצעוק. כל זכרון שעלה היה
מסתיים במין צחקוק ואנחה כזאת, של התרפקות.
כשהמסיבה הייתה מתפזרת, הוא היה מנשק אותי ולפעמים גם אומר
שהוא אוהב.
אף פעם לא עניתי.

ואיך תתבצע החלוקה?
הרי אין זה אפשרי
שחצי שמיים יהיו של ירח
והחצי השני של השמש
ואיזה מין אור
תיצור ההתמזגות הזו
ומי ידאג שאנחנו
לא נשתגע?

בגיל שבע עשרה הייתי מאוהבת בפעם הראשונה. הוא היה בן עשרים
ושש, וכולם אמרו שזה לא הגיוני. אפילו האנשים הכי פחות
הגיוניים אמרו אז שזה לא הגיוני. אבל לי זה לא הפריע, אני
אהבתי. לא היה דבר בו שלא היה מושלם בעיני.
תשע שנים עברו מאז.
ואני, בת עשרים ושש, מתקשה למצוא את ההבדל העצום שעליו כולם
דיברו.
אני עדיין אותה הילדה. הוא עדיין אותו הגבר החלומי שלי, עוד
מושלם, סביר להניח. אבל למה, למה הוא לא כאן?

ומי ידליק ויכבה אותם?
הרי הירח הוא שמדליק את השמש
והשמש מדליקה אותו
ושניהם צריכים גם
לנוח לפעמים.

אין הגיון במפגש הזה
לא, אין שום סיכוי
שהשמש והירח יוכלו להפגש.

אני לא יכולה לספר איך הגעתי לכאן.
הדשא הזה הוא הכל בשבילי, ומכאן אני כותבת לכם. כל מי שאי פעם
ירצה להקשיב, יישמע. אני כותבת כל הזמן, סביר להניח שאין לזה
כל חשיבות.
יום אחד יימצאו הכתבים האלה, אני חושבת שאני אחביא אותם מתחת
לדשא הזה, והוא ישמור עליהם. כשיימצאו, אם בכלל, בטח ייחסו
המון חשיבות להיסטוריונים המפוקפקים שמצאו אותם. יגידו שמצאו
פה מסמך מהאלף הקודם. האותיות כבר ידהו, ופסיכולוגיות ינתחו
אותם, ייחדשו מילים במקום אלו שאני כתבתי. לכו תדעו אם מה שאתם
קוראים אמיתי או שמישהו שכתב אותי כדי ליצור אקט רגשני לממצא
הארכיאולוגי הזה.
ביום בו אמות אבקש מהשמיים לשמוח. אני שותה ומעשנת.
אין לי עתיד.
אין לי עבר.
אני לא עצובה יותר.
אני ההווה.
והדמעה שמכתימה את הדף ומורחת את הדיו השחור,
מזכירה לי שאולי יום אחד, אני אצליח לחיות.

ביום בו יפגשו השמש והירח
העולם כולו ייחרב
ביום בו יפגשו השמש והירח
אצליח סופסוף
לנשום.