אני כל כך אוהב לרקוד. לא סתם אוהב, אני חי, נושם ואוכל ריקוד,
עד כמה שאפשר, כמובן. שתבינו, אצלי זה לא סתם תחביב. אני משקיע
בזה את רוב זמני, נראה לי שאפילו יותר מאשר כל דבר אחר.

זה התחיל אצלי עוד בגיל צעיר יחסים, בערך 5. הייתי תמיד שר
ורוקד בכל מיני טקסים של הגן והבית ספר. זה היה נהדר - אהבתי
נורא את כל ההכנות, התלבושות הנוצצות, האורות והאווירה בכלל.
והכי הכי אהבתי להיות במרכז תשומת הלב של כל האנשים, במיוחד של
ההורים. ואבא ואמא שלי תמיד היו אומרים - תראו, זה הבן שלנו,
שם בשורה הראשונה! (הם תמיד היו נורא גאים בי).

בכלל, אני תמיד אהבתי להופיע, גם אם זה לא ממש היה קשור
לריקוד. לפעמים, אבא שלי לקח אותי לכל מיני תערוכות, שאנשים
באים ומראים שם כל מיני דברים. והיו שם תמיד דוכנים שבהם היה
אפשר לזכות בפרסים אם עשית כל דברים משונים. וזה היה נחמד, לא
רגיל כזה. אז פעם הופעתי שם כי יכלתי להכניס בוטן שלם לתוך
הנחיר ולירות אותו ישר לתוך לוח מטרה במרחק 3 מ' ממני. וגם פעם
זכיתי מקום שני בתערוכה של חיות שנראו כמו הבעלים שלהן, או שזה
היה ההפך... לא משנה, בכל אופן, אני עדיין לא יודע למה בדיוק
זכיתי - אבא שלי טען שאני נראה כמו האוגר של השכנה מלמטה...
אני מקווה שאני עדיין לא נראה ככה.

בכל אופן, אני עדיין נורא נהנה לרקוד ולהופיע. ולמרות שהרבה
אנשים, שלא בהכרח ניסו אי פעם לרקוד, טוענים שזה יותר מידי
אימונים וגוזל יותר מדי זמן, אני חושב שזה בהחלט שווה את זה.

דבר שמשך אותי בריקוד היא העובדה שבד"כ רק בנות רוקדות, לא
משנה באיזה סוג של ריקוד. כשחושבים על זה, זה די מוזר - הרי
בנות נמשכות לבנים שרוקדים, וזה דווקא נורא מוצא חן בעיניהן,
אז איך זה שאין יותר בנים שמנצלים את זה? כששמעתי את זה בפעם
הראשונה, אז עוד הייתי די קטן, נורא שמחתי - סוף סוף אני אהיה
קצת פופולארי בקרב הבנות. אז נכון, באמת בנות נורא נהנו
מהעובדה שאני רקדתי איתן, אבל מה שבטוח הוא שאני נהנתי פי אלף
- תחשבו, אני הבן היחיד שרוקד עם עוד 27 בנות בבגדי גוף... הן
גם התחילו לדבר איתי צורה יותר רגשית (מה, לא ידעתם שרקדנים
יותר רגישים מבנים אחרים?), על הבעיות שלהן, והן גם בקשו עצות
בענייני בנים. כמובן שמיהרתי לעזור, הרי זה ברור.

אבל עד מהרה הן התחילו לראות אותי בעין קצת אחרת. הן התחילו
להציע לי לצאת איתן לסרטים, לפאבים או סתם לשבת אחרי האימונים.
כמובן שנהנתי להצעות שלהן בחיוב, מי לא היה עושה זאת?

ואז, יום אחד, באיזו קפיטריה, בזמן שישבתי עם כמה בנות מהחוג,
פגשתי אותה. היא הכירה את אחת מהבנות שאיתן ישבתי, והצטרפה
לשיחתנו. אחרי כמה פעמים שהתראינו, עשיתי את הצעד הראשון
והזמנתי אותה לסרט. אחרי זה התחלנו לצאת קבוע והתברר שהיא בכלל
לומדת בבית הספר שלי... מי היה מאמין שבחורה מדהימה כזו תלמד
בבית ספר כזה דפוק?

היינו חברים כמעט שנתיים וחצי. נורא נהנתי להיות איתה. סתם
לדבר על כל מיני דברים, חשובים וחשובים פחות. היא הבינה אותי,
כי פשוט כזו היא הייתה, ואני הבנתי אותה, הרי אני רקדן רגיש,
לא? בילינו המון, והייתי נורא גאה בעובדה שאנחנו מסוגלים לדבר
אחד עם השני המון, ועל כל דבר.

אני מוכרח להודות שזאת הייתה אחת התקופות הטובות בחיי. פשוט
נהדר. עד שיום אחד היא התקשרה אליי, ואמרה: "נראה לי שזה צריך
להיגמר". אז כמובן, מיהרתי לביתה לברר מה קורה פה. התיישבתי על
מיטתה, והבטתי לתוך עיני הבחורה שאני מכיר, ומבין הכי טוב
בעולם, ושאלתי "למה?"
"אני פשוט לא יכולה יותר, אתה מבין אותי כל כך טוב ואנחנו
מכירים המון זמן ומבלים נהדר..."
"נו, אז מה הבעיה?!" קטעתי את דבריה.
"פשוט חשבתי, שאחרי שנתיים שלמות..."
"שנתיים וחצי." תיקנתי אותה והשפלתי את מבטי.
"כן" היא חייכה חיוך מאולץ "חשבתי שאחרי כ"כ הרבה זמן אנחנו
נעבור שלב אחד קדימה..." היא ראתה את המבט התוהה שלי והוסיפה,
"פעם עוד חשבתי שאולי אתה פשוט לא מוכן נפשית לזה עדיין, אבל
נראה לי שעבר די הרבה זמן ואתה כבר בן 18. אני רוצה מישהו
שרוצה אותי לא רק בראשו ובדיבוריו אלא גם פיזית, מישהו
שמתעניין לא רק בדיבורים אלא גם במעשים! מישהו שמתעניין בי!"  


ומאז לא התראינו יותר. שנינו ויתרנו על קשר ואהבה גדולה מאוד,
אבל אני יודע שהיא הפסידה יותר, הרי אני בחור רגיש שקשה למצוא.

ולי נשארה עוד אהבה אחת, אהבה גדולה עוד יותר - האהבה לריקוד
(וגם זה לא יימשך לנצח, רק עד שאני אשבור רגל או משהו)...