פתאום נדמה לך שכל תכליתך מרוכזת באותם הימים הבודדים. חול
שמש, גשם ואהבה (ומי את שתגדירי מה זאת אהבה), הם - היו הכל.
יש תגובות בלתי נשלטות, כמו צרחות מכאב או בכי מעצב.
אז, זה היה הפוך. את צרחת כשהיה נעים, בכית מאושר. צחקת כשרצית
למות, פקחת את העיניים כשרצית לישון. כאילו מישהו חתך חוטים
בראש שלך וחיבר אותם הפוך בטעות.
כשעלית על הרכבת מצאת את עצמך בוכה, אז כבר ידעת שהחיים
האמיתיים שלך חזרו אלייך. אותה התחנה, עם אותו הריח, והספסלים
המתקלפים. השעונים הענקיים שרכבת ישראל הציבה בכל מקום מזרזים
אותך ומזכירים לך שהזמן אוזל, ככה, בלי שתשימי לב אפילו. התחנה
הזאת היא אחד המקומות היותר עצובים בעינייך. תמיד צריך להפרד
כדי להגיע לשם. מזוג עיניים, שתי ידיים מחבקות, או אפילו סתם,
מתלאביב. גם להפרד מתלאביב זאת מחשבה שמעציבה אותך, מסתבר.
מהחלון את רואה מה שאת בוחרת לראות. הטשטוש מהדמעות מקשה
עלייך, אבל את יודעת שגם עליו תוכלי להתגבר.
עכשיו את ממוקמת מול מחשב קטן, בתוך חדר עם חלון שמשקיף על כל
הרחוב. ממלמלת לעצמך את אותם המשפטים, אותם השירים,
שוב, ושוב, ושוב.
אותם הימים היו,
עכשיו את כאן, והם -
בטח שלא ישובו.
כמה שפל צריך להיות אדם כדי לספר את הסיפור שלו בגוף אחר?
|