עולם מרחרח לו מסביב והיא הולכת לה מאושרת. עידוני רגליה
המרשרשות על המדרכה מובילות אותה הלאה. היא, העומדת במרכז
סיפורינו, הינה בחורה ככל הבחורות, בת אדם ככל בני האדם, יונקת
ככל שאר היונקים. אך היא את יניקותיה יונקת ממקומות ישנים,
יניקתה שלה מהעולם היא ממקומות יד שניה.
היא יונקת מהמקומות בהם היא חשה כי מישהו כבר היה שם. היא
חוששת מהאחריות שבתגלית. היא מפחדת מהראשוניות, מהבתוליות
הרכה. אהבותיה תמיד דרך מישהו אחר. התרגשויותיה דרך התרגשויות
של אחרים. אהבה יד שנייה, מגע יד שניה, נשימה, ליטוף, חיכוך,
חיבוק, עפעוף, נשיקה, זיון, גישוש, כולם רק אחרי היד הראשונה.
מי מאיתנו לא כמוה - תמיד בודקים שזה לא חדש, למישהו אחר יש
ערובה בשבילנו, אולי אפילו נקבל המלצה מברי שם של ממליצים, וגם
הממליצים הם ממליצי יד שנייה, מישהו עשה את זה לפניהם והם
בעקבותיו. גורם לתהות מי עושה דברים ראשון. ודאי אלוהים או
מישהו ברמה שלו. איזשהו יוצר נורמות קטן, חסר פחד וחת, שמוכן
לקחת את העול הכבד של היצירה על גבו...

היא עומדת במרכז הרחוב שהיו בו כבר אחרים ותוהה לעצמה מה תעשה
עכשיו. היא כבר עשתה את קניותיה בחנות יד שנייה, והריחה את
הבגדים ודמיינה את האישה (או את האיש, למה להיות מקובעים?)
שלבשה אותם לראשונה. ראשונה. המילה מהדהדת כפעמון כנסיה בדרום
איטליה בראשה.
היא מנסה להריח את ריחה - האם הייתה צעירה או זקנה, מתי נתנה
את בגדיה ולמה. כך הייתה עושה תמיד. זה כמו לנסות לדמיין את
אלוהים - כמה בדיוק קשה לו, אם בכלל, ואם בכלל הוא קיים, וכמה
בדיוק אכזרי העולם אליו או הוא אל העולם.
כך הייתה גונבת לה את אושרה. ומשם הייתה יונקת, מסיפוריה
הדמיוניים על היד הראשונה, הגדולה, היוצרת, הזורקת, הפועלת.

היא תהתה לעצמה מהם סימני החיים של היד הראשונה ברחוב. מי היה
האיש שהלך ראשון ברחוב הזה.
היא הסתכלה על בדלי הסיגריות שידיים ראשונות למיניהן זרקו על
הרצפה הבתולית ודרכו עליהן ברגל ראשונה. היא הסתכלה על בניין
חדש שנבנה זה עתה ותהתה על קנקנן של הדירות הריקות בבניין שאף
אדם ראשון לא היה בהן עדיין. היא דמיינה את העולם חסר דירות
ובניינים וכבישים ורכבות וגשרים וכל דבר מעשה ידי יד שנייה
ודמיינה אותו כולו יד ראשונה. כל העולם כולו היה בראשה מחבק
שלייה כרך הנולד, כל מקום ריק מאדם וכל מקום נוצר אך ורק ברגע
שבו דרכת בו. והעולם נעשה עגול רק מפני שקולמבוס הפליג לשם,
למערב. והכל , הכל מכוסה קרום בתולין דק והאוויר ננשם לראשונה.
כולו חמצן הדוק לראשוניותו כעובר ההדוק לרחם אימו ומבקש רחמים
כיוון שמעולם לא ראה ולא חווה את אושר הבריאה.
האוויר, חשבה לפתע, היום הוא גם כולו יד שנייה - כל כולו.
ואושר נפח בה. לא היה לה צורך לעשות כלום פרט לשאיפות ונשיפות.
מקצב ריתמי נפלא.
עומדת לה היא, בחורה ככל הבחורות, בת אדם ככל בני האדם, יונקת
ככל היונקים, והיא יונקת לה אוויר יד שנייה הקרב אליה
במערבולות מערבולות, ומכל מקום מציפים אותה סיפורי הנושמים
הראשונים. ומולה עוברים אינספור דמויות ופנים וכולן שייכות
לנושמים ראשונים למיניהם. ולכל אטום חמצן קטנטן יש נושם ראשון
משלו.ונדמה כי כל אדם היה פעם יד ראשונה של איזה אטום חמצן
חמקמק פרט לה, היא לעולם תהיה נושמת שנייה. כל חייה היא נושמת
אוויר של אחרים, אוויר שאחרים פלטו מריאותיהם. והיא נוגעת בהם
מבפנים, נגיעותיה דרך האוויר שהיא נושמת, הוא שחקר כבר את גופם
של כל האנשים שנשמו אותו. ושם היא מטיילת לה דרך מחזור דמם,
באלפי איבריהם הרבים, בריאותיהם הספוגיות, האדמדמות, השחורות,
הלבביות, הרכות, המחבקות. ריאותיהם של אחרים. כליותיהם של
אחרים, כרואה כליות ולבב.
והיא כותבת ביד ראשונה סיפורים על ניירות דמיוניים בראשה על כל
הנושמים הראשונים, על כל הריאות הראשונות.