כולם חושבים שהיא פריקית.
שהיא חותכת את הורידים.
כולם חושבים שהיא שונה מכל השאר.
אבל בסה"כ היא רוצה להיות כמו כולם.
נכון, היא נהנת מהמעמד של "אני פריקית, I'm a bad ass", אבל
לפעמים נמאס לה מזה.
היא הייתה רוצה לחזור להיות רגילה, בלי שום דבר שיפריד בינה
לבין אחרים.

אם היא הייתה יכולה לבקש משאלה אחת, היא בטח הייתה מבקשת חיים
אחרים. חיים עם בית אוהב, עם הרגלי אכילה נכונים, בלי כל
הצלקות של החתכים שיש על גופה. אולי היא הייתה רוצה אומץ
להראות מה היא שווה, בלי שום דאגה על "מה יקרה למעמד שלי
בעקבות זה".

אבל היא חוזרת למציאות, עם החיים האמיתיים שיש לה.
מנסה לעשות רושם טוב על האנשים הנכונים, גורמת לעצמה להיות
מישהי שונה ממי שהיא באמת. וככה היא חיה מיום ליום, משחקת עם
עצמה ועם אנשים אחרים. חותכת את עצמה, לפעמים לוקחת כמה
שאכטות, וממשיכה לחלום על החיים שהיא הייתה רוצה.

היא לא מספרת לאף אחד מה עובר עליה, שומרת את הכאב לעצמה, לא
מוציאה אותו. על חיי האהבה המתוסבכים שלה היא מספרת לבת אחת או
שתיים. אבל רוב הזמן היא מנגנת, כותבת, מעבירה את הזמן.
רק לא לחזור לחיים, היא אוהבת את תשומת הלב שהיא מושכת. אבל
בסוף היא חוזרת להתחלה, לשחק עם עצמה ועם אחרים.
מנסה כמה שיותר לגוון את החיים שלה, כדי שלא יחזרו על עצמם.
וככה היא ממשיכה לחיות, עם ובלי רצון. כי אלו הם החיים, ולה
אין מה לעשות, רק להמשיך לחיות.