היה עליי להגיע להחלטה. החלטה אומנם קשה, אך הייתי חייבת להגיע
אליה. החלטה שעלולה להשפיע לא רק על כל אורח חיי, אלא גם על
אנשים אחרים.

הוא שוב לא עזר לי. למרות שאמר, בניגוד לציפיותיי, "תעשי מה
שאת רוצה - אני אכבד אותך". הוא לא יכל פשוט להחליט במקומי
וזהו? ולמנוע ממני את כל שבירות הראש הללו. כנראה שאני לא באמת
יקרה לו כמו שהוא טוען. אם באמת היה אכפת לו, הוא היה מחליט את
הדבר הטוב ביותר לשנינו - באותו הרגע, ואחרי שנים, אולי, היינו
מתחרטים על זה, ואולי לא... בכל אופן, כמו שאמרתי, הוא שוב לא
היווה גורם תורם לקשר, ונתן לי לקבוע.
"אבל אני לא יודעת מה לעשות!" צעקתי עליו, "תחליט אתה!"
"אבל איך אני יכול לקבוע משהו כ"כ חשוב, כשאת זו שצריכה להחליט
החלטות בקשר אלינו, במיוחד כשזה בכלל לא תלוי בי ואני לא רוצה
לעשות דבר שעלול לפגוע בך או ברגשותיך" ושוב הוא יצא הגבר
המתחשב, והוסיף "כל מה שתבחרי לעשות - תדעי שאני תומך בך במאת
האחוזים!"

אוייי, איך ששנאתי אותו באותו הרגע! למרות שבאמת אהבתי אותו
בכל נשמתי, אבל שיפסיק, רק לרגע, להיות כזה מתחשב ויחליט כבר!
די!

אחרי כמה יומיים פגשתי אותו ברחוב. הוא הלך עם חבריו, הריץ
קטעים וצחק. תפסתי את ידו ומשכתי אותו לצד - "ואם אני אעשה את
הדבר הטוב ביותר ואקפוץ מהגג?"
"מה?!" הוא נרתע, "על מה לעזאזל את מדברת?"
ידעתי שבהתחלה הוא יגיב ככה, אבל בכל זאת קיוויתי שהוא יקיים
את הבטחתו ויתמוך בכל דבר שאני אחליט. מיהרתי להסביר את עצמי -
"חשבתי על מה שדיברנו והגעתי למסקנה שזה הדבר הטוב ביותר
לעשות... אתה לא חושב כך? הרי אמרת שתתמוך בי!"
הוא הביט עליי בעיניי עגל גדולות ולחש "מה את משוגעת? זה לא
המקום ולא הזמן לדבר על זה!" הרגשתי שאם אני לא אדבר איתו על
זה עכשיו זה יאכל אותי לגמרי מבפנים. "תקשיב לי, אתה יודע שאין
הרבה זמן, צריך להחליט..."

הוא מיהר להיפרד מחבריו ושנינו פנינו לפארק. התיישבנו על
הספסל. הוא אסף את ידיי בידיו ויכולתי להרגיש את חום גופו עובר
אליי, דרך ידיי, ומחלחל לי בתוך הגוף. "מה אתה רוצה לעשות?"
לחשתי. ידעתי בדיוק מה הוא לא רצה. הוא לא רצה שאני אקפוץ מהגג
ואתרסק. בתוך ליבי, גם אני לא רציתי, אבל זה נראה לי הדבר
שצריך לעשות. זה ימנע ממני את הצורך להחליט...

"תראי," הוא קטע את מחשבותיי, "לא נראה לי שקפיצה מהגג היא
האפשרות הטובה ביותר..." המילים יצאו לו בקושי מהפה. "אני חושב
שאת יודעת מה באמת צריך לעשות. את יודעת שאם לא נעשה את זה, זה
ישפיע לא רק על החיים שלנו עכשיו, אלא גם על העתיד שלנו".
רציתי לקפוץ עליו, לתפוס את צווארו בידיי, לנעוץ בו את
ציפורניי - דבר כבר לעניין - נו! אל תלך מסביב!

כ"כ הרבה מחשבות עברו לי בראש, דמיינתי איך אני באה להלוויה
שלו ועל המצבה כתוב: נפטר בגיל 17, מוקדם מדי, רק כי לא אמר
בדיוק מה שהוא חשב.    

כנראה הוא ראה את המבט שלי נעוץ בגרונו ומיהר לשאול מה קרה.
"כלום, כלום," הפצרתי בו "דבר כבר!". הוא פתח את הפה, אבל שום
קול לא בקע ממנו. דמיינתי אותי מוציאה רובה קלצ'ניקוב מהמעיל,
מכוונת לו בדיוק בין העיניים - תדבר! מה אתה רוצה? שאני אביא
מסור חשמלי ואנסר לך את הידיים והרגליים אחת אחת? תדבר! קדימה
- אני מקשיבה! מהר, לפני שאני מביאה פטיש ודופקת לך בפרצוף!
בדיוק בעין - שכל המוח יתערבב לך בפנים כמו מילקשייק. נו? כולי
אוזן! ראיתי את גרונו רוטט, מנסה להוציא קול, אבל לא יכול. אני
אדחוף לתוכו חפיסת דינמיט ואזרוק גפרור...

"אני חושב שכדאי שתעשי הפלה..."

"חיבקתי אותו ולחשתי "אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך עכשיו!"