האור הלבן מתחיל לדהות ועמו התחושה הנעימה שנלוותה עליו, והוא
מתעורר בחדר לא מוכר, ראשו ריק מכל זיכרון ,מלבד להרגשה עמומה
שכל זה כבר קרה פעם, עדיין אינו מעלה על דעתו שמשהו אינו כשורה
כאשר קם בטבעיות  למקלחת הסמוכה לחדר ורק אם הטיפות הראשונות
המצליפות בעמוד השדרה עולה צמרמורת של הכרה חדה שננעצת במרכז
קדקודו יחד עם זרם המים שנשטף עד קצה גופו- הוא לא רוצה להיות
כאן. הוא סוקר את החדר הלבן הרחב ומגלה מלבד המיטה שעליה
התעורר וחדרון המקלחת, גם ערמת בגדים מקופלים על שידה בפינת
החדר לצד ספר בכריכה קשה לבנה. שני דלתות לבנות משני צידי
החדר- אחת לחדרון המקלחת ואחת סגורה. המיטה, השידה, החדר
והדלתות משדרים פשטות ולובן, כמו גם המזרון המצעים והבגדים.
הכל כל-כך חסר אפיון כלשהו והוא מסתחרר, מחוסר יכולתו להיאחז
במשהו מוכר. רק הספר הלבן משום - מה מושך אותו. אך בגשתו לעיין
מקרוב הכותרת, המילה "עתיד" בדפוס זהוב פשטני מעבירה בו זעזוע
קל והוא בוחר להניח לספר ופונה להתלבש. הבגדים באופן לא מפתיע
מאריג לבן ואוורירי. בעודו מתלבש הוא מסכם לעצמו את מצבו:
אין לי עבר, הוא חושב בתדהמה,
וגם אין לי זהות.
הוא מסיים להתלבש ובוחר להתעלם מפריט הלבוש שדומה למין גלימה.
הוא פותח את הדלת ולפניו משתרע מסדרון ארוך מעוצב בדומה לחדרו
בסגנון הלבן-הנקי והערום ולאורכו כעשרים דלתות, זהות לזו שבה
עבר. חולפת בראשו המחשבה שאולי נמצא במקום שהמתים מגיעים אליו.
בעודו מתקדם במסדרון ממשש את הדלתות הקרות הלבנות ופתאום,  מול
הדלת החמישית משמאלו הוא נעצר, מבלי שתהיה לו סיבה ברורה לעשות
כך. לרגע שוקל לעבור דרכה אך פתאום מהסס:
למה שאבחר דווקא בדלת זו?
הוא מפנה את שאלתו למסדרון הריק ונתקף בהלה כאשר קול שאת מוצאו
אינו מסוגל לזהות עונה:
למה שתבחר בכל דלת אחרת?
לרגע קופא בתדהמתו אך ברגע הבא, כאילו בהתרסה לקול-הרפאים, הוא
ממשיך במורד המסדרון בצעדים בוטחים ומהירים, ופותח בתוקף את
הדלת האחרונה במסדרון ולמראה עיניו שוב נתקף הלם.
פתאום הוא ניצב על מין מרפסת שצופה על אולם רחב ממדים מאוכלס
במה שנידמה לו ברגע הראשון כים אין-סופי של רוחות-רפאים
זועקות, ובראשו שוב חולפת המחשבה:
אני מת. זהו השאול.
חולף רגע נוסף והוא מבחין שלמעשה אלו הם גברים ונשים, ארציים
לחלוטין, במגוון רחב של גילאים, כולם לבושים אותם בגדי-לבן
כשלו, כולם מוחאים כפיים במרץ. הוא חש כי הם משדרים אנרגטיות
וחיוניות רבה, למרות שחלקם הגדול כלל לא צעיר והוא תוהה מדוע
בתחילה כה התחלחל למראם. בנוסף, הוא מבחין להפתעתו, מחיאות
הכפיים הם בעצם מחווה שמכוונת אליו. הם שמחים ומתרגשים, כי הם
ראו אותו. הוא מהרהר בכך כמה שניות, ופתאום פונה חזרה למסדרון
וטורק את הדלת. בעמדו במסדרון הוא חוזר להרהר בקול על מצבו
המשונה:
אני לא יודע מי אני.
אני לא יודע איך הגעתי לכאן, או מה זה בכלל "כאן".
מאחורי הדלת הזו עומדים מאות בני-אדם ומריעים לכבודי...
מה זה משנה? עונה לו פתאום קול הרפאים המשונה,
העיקר שאתה בשליטה לא?
הפעם יש מין נימה צינית מזלזלת בקול ומשהו בו מעורר אצלו סלידה
עזה. הקול גורם לו להרגיש חסר אונים ושוב הוא נדחף להוכיח
לעצמו ולקול, שהוא השולט במצב. יוצא שוב אל הקהל בידיים מונפות
ומתמלא רגשי ניצוח שמצמררים את כל גופו. הוא שולט בהמון הזה.
נולד לכך. הם נתונים לחסדיו. באקסטזה עכשיו, הוא והם.
הנביא! הנביא! הנביא!
הם צועקים לו, והוא רק מחייך בניצחון, קד קידה וחוזר למסדרון.
מה דעתך על זה! מפטיר לחלל המסדרון,
אני הנביא! הם זקוקים לי!
אך הקול המסתורי בוחר שלא לענות.  כמה דקות הוא פוסע הלוך ושוב
במסדרון, ולבסוף חוזר לחדר הראשון. נשכב על המיטה ומרים שוב את
הספר. בעמוד הראשון, הוא לא מופתע לגלות, דמות דיוקנו מתנוסס
בגאון ומעליו הכיתוב: "הנביא".
אני כתבתי את זה?
אולי לכן התחלחלתי למראהו בתחילה...
בדיוקן הוא לבוש בגלימה מעוררת כבוד, הוא חש גאווה, ומתעטף
בגלימה שמצא בחדר. נשען אחורה ומתחיל לקרוא בספר בעיון.
מתוך כתביו מסתבר שהוא ניחן במין יכולת נבואית לחזות את העתיד.
העולם היה נתון בזמנים קשים ביותר, אך הוא, הנביא, ניגש קדימה
ובעזרת חזיונותיו איחד את האנושות שהתקדמה מאז רבות בזכותו,
ועתה הוא במעמד של מין חצי-אל, ואין-ספור אנשים מחכים בצימאון
למוצא פיו. אך משהו בכל זה אינו מוצא-חן בעיניו. החלקים בספר
על הצלת העולם אמנם ניראם לו משמעותיים, אך בכל הנוגע להווה
ולעתיד נבואותיו אינם אלה עיצות-בגרוש והוא לא מוצא בהם חוכמה
יתרה. הוא מתחלחל לעצם המחשבה שההמון הזה תלוי במוצא פיו. לא
מסוגל לחשוב על דבר אחד משמעותי שיוכל לומר להם. וכל זה גם לא
מפזר את הערפל סביב עצם מצבו המוזר והקול המטריד שהוא שמע.
הרהוריו נקטעים לשמע דפיקות חלושות בדלת.
כן? הוא עונה באדישות.
כבודו? מציץ ראש מבעד לדלת,
הקהל מחכה כבר שעות לנאומך מאז שהתעוררת!
נאום! הוא נדרך,
הם רוצים נאום! אני אתן להם נאום!
ובדבריו אלו הוא שועט מחוץ לחדר, דרך המסדרון ובחזרה למרפסת
שפונה על הקהל. הוא נחוש בדעתו והקהל מזהה זאת ומשתתק.
אחי ואחיותיי! מתחיל,  קולו רם ובוטח,
אני עומד לומר לכם דברים בעלי משמעות עליונה!
מפסיק בדרמטיות, מאזין לשקט,
משהו שישנה את חייכם לעד!
שומע לחישה נמוכה עוברת בקהל,
אינכם זקוקים יותר לנבואות וחזיונות! אתם חופשיים!
הלחישות מתגברות, נשמעות מודאגות,
הקשיבו! אתם אדונים לגורלכם! אתם השולטים!
לא מספיק לשמוע את הקהל הנדהם מגיב באימה, וכבר חוזר למסדרון
וטורק את הדלת. בחטף רואה את פני המשרת שקרא לו, פניו חיוורות.

מה עשית אדוני,? זה לא ייתכן!
ייתכן יתכן... הוא ממלמל ורץ חזרה לחדרו
פתאום הוא חש לאות נוראית וכל רצונו הוא רק להירדם, להימלט
מהבלבול הזה, לחזור לשקט...
לא תוכל לברוח... מטרידו פתאום הקול,
תאמין לי אני יודע, לא כדאי לך אפילו לנסות ...
מי אתה! הוא צועק,
מה אתה רוצה!!
פתאום הוא מבין, הקול בוקע מתוך ראשו, קול הנבואות שלו.
מזדעזע. אם זה כך הוא אינו מעוניין להיות נביא.
עזוב אותי בשקט! הוא צועק
אתה מבין, ממשיך הקול ברוגע,
כשהתחלת לשמוע את הקול בראשך מנבא את העתיד חשבת שתוכל לעזור
לעולם, לגאול אותו. אך הם פיתחו תלות בך, הם לא יכולים בלעדיך.
זה שיגע אותך. חשת כבול אל העתיד, וניסית להימלט...
מה זאת אומרת להימלט!
לך לדלת החמישית משמאל ותיראה בעצמך...
הוא חוזר בהלה לדלת הראשונה שרצה לעבור בה נבעת ממה שיגלה שם.
כל פעם אני מזהיר אותך מראש... ממשיך הקול בשלו,
אבל אתה כל-כך עקשן, עם כל הרעיונות המטורפים שלך על שליטה
וגורל...
נכנס לחדר ומגלה מעין מיטה מחוברת למכשיר אם אלקטרודות.
ניסית למחוק אותי אבל אני תמיד חוזר, אני חלק ממך...
פתאום נתקף סחרחורת, ובמכה, בבת אחת,  הכל חוזר אליו, הנבואות,
התגלותו לעולם, והתלות הנוראה שלהם בו, הוא הסם שלהם ההבטחה
והאבטחה שהכל יהיה טוב, הוא העבד הנרצע שלהם, שלהם ושל הקול
בראשו.
לא מוכן להיות העבד שלך! הפעם אני מוחק אותך לנצח!
צועק, מתחבר לאלקטרודות, נשכב במיטה.
אתה יודע שלא תצליח... מהדהד הקול.
הדלת נפתחת, פורצים לחדר כמה משרתים לבושי לבן, וגם ההוא
ממקודם שצועק
לא אדוני, לא שוב!
אבל הוא כבר הפעיל את המתג, חש את החשמל זורם לתוך מוחו וחום
גדול מציף את כל גופו, וסוף-סוף לנוח, לישון, לא לשמוע את
הקול, את ההמון, חופשי שוקע לתוך שינה לבנה ללא חלומות רק אור
לבן מציף את הכל וזו תחושה כל-כך נעימה היא נמשכת לזמן לא
מוגדר. ואז האור הלבן מתחיל לדהות ועמו התחושה הנעימה שנלוותה
עליו, והוא מתעורר בחדר לא מוכר, ראשו ריק מכל זיכרון,  מלבד
להרגשה עמומה שכל זה כבר קרה פעם, עדיין אינו מעלה על דעתו
שמשהו אינו כשורה כאשר קם בטבעיות  למקלחת הסמוכה לחדר ורק אם
הטיפות הראשונות המצליפות בעמוד השדרה עולה צמרמורת של הכרה
חדה שננעצת במרכז קדקודו יחד עם זרם המים שנשטף עד קצה גופו -
הוא לא רוצה להיות כאן...