אימא אני רעב, אני מנסה לומר ללא קול לעצמי, אימא כבר לא פה,
אולי מעולם לא הייתה פה אני היום לבד ואני רעב, שלט ישן עובר
מול עיני "אימא הילדים רוצים עוף לשבת" משעשע אותי, עוף לשבת,
אני רוצה משהו להכניס לבטן, כבר שלושה ימים שאני מחפש את עצמי
מסתובב ברחובות צוחק על העולם שבקושי יכול להביט בי. אם היו
שואלים אותי הייתי אומר שאני ציניקן אבל מי שואל את האיש
המרופט שמביט עכשיו בחלון ראווה שכל בגד בו שווה אוכל לשבוע
שלם אולי יותר, וזה עוד חלון זול.
מידי פעם אנשים מביטים בי אני לא מצליח להבין אותם, הם רואים
אותי ומביטים דרכי, אם לא הייתי מידי פעם רואה את הדמות שלי
בחלונות הראווה הייתי בטוח שאני שקוף, אני יודע שזה לא בכוונה,
זו צורת הגנה של המוח האנושי. זו דרך להתחמק מהצורך להתייחס
למה שאתה לא ממש רוצה להתייחס מה חסר קבצנים ברחוב, אני אישית
מסוגל לספור לפחות שישה קבצנים במרחק של שלושה רחובות, הם
יושבים ליד פתח של חנות עד שמעיפים אותם או בפנית רחוב ומרימים
יד בשביל שקל, אני מזמן לא מרים ידיים, זה לא ששקל לא יעזור
לי, יש פה איזו חנות שמוכרת פיתות שתיים בשקל וזה אוכל ליום
שלם בשבילי אבל אני לא מרים את היד.

אימא את בטח מביטה בי מאיזה שהוא מקום, המחשבות זורמות בתוכי
בזמן שאני צועד את הצעדה היומית שלי, הדמויות שמולי ממהרות כל
הזמן, הולכות בצעדים גדולים ואני אני הולך צעדים קטנים, מזמן
ראיתי שאפשר להבחין בהרבה יותר פרטים אם הולכים לאט, למדתי את
זה מאיזה זקן שהלך ממש לאט עוד בתקופה שאני הלכתי מהר, הוא היה
מרים רגל אחרי רגל אוחז במקל הליכה, כאשר הבטתי בו בפעם
הראשונה חשבתי שזה הגיל שבגללו הוא הולך ככה לאט אבל אז בזכות
איזה שהוא נס או משהו אחר ראיתי אותו מזנק הצידה כאשר איזה ילד
על אופניים כמעט ודרס אותו, הוא זינק ואז שוב חזר ללכת לאט,
ניגשתי אליו רוצה לשאול אותו את משמעות מה שראיתי, הוא הביט בי
בחשד כאשר שאלתי וענה באיזו שפה שלא הבנתי, כנראה אמר שאין לו
כסף נו מה כבר אחד שניראה כמוני יכול לבקש.

אמא זוכרת שהיינו עוברים מדירה לדירה, משחקים בתופסת עם מה
שקראת להם הרשויות, אני עד היום לא בטוח איזה רשות היא שתפסה
אותך לבסוף אבל אני ברחתי ומאז לא ראיתי אותך, אני מקווה
שהרשות שלך לפחות נותנת לך משהו לאכול, הבטן שלי רגילה כבר
לקרקורים, ככה אימא היית קוראת להם, זוכרת והיית אומרת לי שאני
צריך ללמד אותם לשתוק גם כאשר הם חזקים, אני חושב שהייתה תקופה
שלמדתי להתיק אותם אבל היום הם צועקים ממש חזק.
אני הולך היום לאט כמו הזקן ההוא מבחין בהמון דברים שאחרים לא
רואים, לפעמים אני אפילו רואה את עצמי או את הדמות שלך אבל את
תמיד נעלמת עוד לפני שאני נעלם ואני רעב לא רק לאוכל.

אנשים בטוחים שכולנו נכנסנו למצב שלנו, אני אוהב את המושג הזה
"המצב" אני עוד לא יודע באיזה מצב אני אבל הם בטח יודעים כמו
שידעו שלקחת את אימא צריך כי היא במצב שלה. אני לא במצב את זה
אני יודע, אני חושב אחרת מהם ולא מנסה להיכנס למסלול לשהם,
המסלול המהיר של החיים, אני הולך כמו הזקן לאט וטוב לי ככה,
נכון מידי פעם יש את הקרקורים אבל אני אוהב את זה. אני מידי
פעם מנסה לראות מה כל כך טוב במצב שלהם, פעם אחת נכנסתי לאיזה
מוסד שיקומי, לא שהייתה לי ברירה הרשויות ש ל אימא החליטו
בשבילי שאני צריך להיות שם ואני הסכמתי כי הבטיחו לי שיהיה שם
אוכל חם,למעשה החום לא ממש הוא מה שגרם לי להסכים, הייתי רעב
וידעתי שכאשר ימאס לי אני אליך, אני תמיד הולך כאשר נימאס לי,
אז הם לקחו אותי לאיזה מקום אחר ברכב, כמעט אף פעם לא יוצא לי
להיות ברכב אפילו אוטובוס זה יקר בשביל מי שאין לו כסף וזה היה
נחמד בעיקר כאשר אחד החברה שגם אותו הרשויות רצו לקחת לא הסכים
ואז הם קשרו אותו לאחד הכיסאות והנהג התחיל להתווכח איתם על זה
שהוא לא מוכן לקחת משהו קשור, בסוף הם נתנו לקשור לרדת כדי
שהנהג יוכל לקחת אותי ועוד איזה שניים, בסוף הנסיעה אחד החברה
לא רצה לרדת, אימא הייתה אומרת שהוא מפחד אבל אני ידעתי שזה לא
נכון, לנו אין סיבה לפחד, אנחנו מחוסנים מהפחד, מי שרעב כמונו
יודע איך לפא לפחד אבל הנהג התעקש שהוא ירד והוא בסוף ירד, אני
נכנסתי אחרון לבניין שהביאו אותנו אליו, אפילו זה שלא רצה לרדת
ניכנס לפני, כנראה שכבר אז הלכתי לאט, הם בהתחלה רצו שאני אליך
יותר מהר אבל כאשר לא ממש הגבתי ולא הראיתי חוסר נכונות להתקדם
הם עזבו אותי להליכה בקצב שלי, כאשר נכנסתי ראיתי כי אחד מהם
שכח את המפתח בדלת, כנראה רק מי שהולך לאט רואה דברים כאילו אז
לקחתי אותו ושמתי ליד האדמה באחד העציצים שליד הדלת מבפנים, הם
חיפשו על כולנו כמה פעמים את המפתח אבל לא מצאו אותו.

עברו כמה ימים שם, הם הביאו לי בגדים אחרים אמרו ששלי לא
טובים, אימא אף פעם לא אמרה שיש בעיה עם הבגדים שלי, אבל
בשבילם הם לא היו טובים וקיבלתי חולצה חדשה ומכנס, הם התעקשו
לקחת גם את המעיל אמרו שעכשיו חם ולא צריך, הם לו יודעים שתמיד
אחרי שחם נעשה קר כנראה, אבל לא התווכחתי איתם, המעיל ושאר
הבגדים נעלמו ואני נשארתי שם לפחות שבוע, האוכל שם באמת היה חם
אבל אני לא אוהב להיות במקום סגור, אימא אמרה לי פעם שכדי לי
להיות באוויר הפתוח, שזה בריא לי.
אז באחד הלילות הלכתי משם, המפתח חיכה לי איפה שהשארתי אותו,
אחרי כמה שעות שהלכתי בכביש הם שוב באו, וביקשו מני לחזור, לא
ממש היה איכפת לי אז עליתי על הרכב שלהם וחזרתי, הם שאלו אותי
כמה פעמים איפה המפתח אבל אני לא עניתי והם בסוף החליטו שכנראה
משהו שכח לנעול את הכניסה , למחרת כאשר שוב יצאתי בלילה הם בטח
הבינו שלא שכחו לנעול אבל משהו נחמד נתן לי טרמפ, או ככה הוא
קרה לזה לאיזה עיר, אני לא בטוח מה השם שלה, גם הוא הופתע שאני
לא ממש מדבר בזמן שהוא נהג, אני לא ממש זוכר על מה  הוא דיבר
אבל העיניים שלו היו אדומות כמו של אימא כאשר היא הייתה בוכה
אז כאשר רציתי לחבק אותו כמו שאימא הייתה מחבקת אותי הוא עצר
בצד וצעק עלי שאני ארד מהרכב שלו ושאני הומו מלוכלך, אני זוכר
שהייתי נקי באותו היום כי הם הכריחו אותנו להתקלח אבל יצאתי
מהרכב.
מאז הם לא מחפשים אותי אני חושב, הם פעם אחת ראו אותי אבל לאחר
שאחד מהם ניגש אלי ושאל אם אני רוצה לחזור למקום שבו הייתי ולא
ממש קיבל תשובה, אז הוא התרחק מסמן לאחד החברה הנוספים לעזוב
אותי.

יש פה באחד הפחים חתיכה של פיצה ישנה בטח שוכבת פה כמה שעות,
היא הרגיעה מעט את הקרקור אבל אני צריך עוד משהו, אימא הייתה
פעם דואגת לי אבל גם היא הפכה כנראה לאילו מהממהרות אחרת הייתי
רואה אותה אחרי שהם לקחו אותה, אני לא יודע מה אני אוכל אחר כך
אבל אני חושב שבתור איש איטי אני בטח אראה משהו שאחרים לא
יראו.