הם לא מכירים אותך... יותר נכון הם כן. אבל לא מי שאתה באמת,
הם קוראים לך מוזר, פריק, משוגע, זה שאין לו אלוהים. הם לא
מכירים את מי שאתה באמת, הם אפילו לא יודעים את השם שלך. הם רק
חושבים, חושבים למה בכלל אתה איתם ולא במוסד. יש כאלה שמנסים
להתקרב אלייך וכאן חוזרים השדים לפעולה, אתה מתחיל להתנהג מוזר
כמו שאתה לא שומע, לא מתייחס, מרים את האף, מתעצבן, לא רוצה
אותם, אז הם הולכים, ואז השדים נרגעים ושמחים. הם שמחים שהם
גרמו לך לטעות ולהרגיש רע עם עצמך. אתה מבין מה קרה ורוצה לבקש
סליחה אבל הילדים האלה כבר לא רוצים לשמוע, לא רוצים להתייחס,
"כל הזמן אותו סיפור", הם אומרים לך, אתה מנסה לשכנע אותם אבל
אין מה לעשות הם לא מקשיבים לך הם מפנים את הגב והולכים.
זה למה אתה לבד בחדר החשוך. אתה יושב ובוכה על חייך, כי חוץ
מהחברים יש גם את ההורים. כן אלה שהתגרשו אחד מהשני... וממך,
הם נטשו אותך, לא אכפת להם ממך. נכון שאתה גר עם אבא שלך אבל
הוא אלכוהוליסט שלא משנה לו אם אתה שם או לא.
"זהו", אתה אומר לעצמך, הגעת להחלטה. בלי לחשוב פעמיים אתה
עולה לגג, אתה מתחיל לרוץ. ככה גם מול עיניך רצים לך החיים אתה
מנסה לא לשים לב אליהם אבל אתה לא מצליח. אתה ממשיך לרוץ אבל
נעצר ס"מ לפני הסוף... אתה יושב, יושב וצועק למעלה: "למה?!
למה?! למה לי החיים האלה? אף אחד לא אוהב אותי או דואג לי. אז
למה לי לחיות?!" ואז בשקט תוך כדי בכי אתה גם שואל, "ולמה אני
נעצר כל פעם? למה אכפת לי כל כך לא למות?"
שקט.אף אחד לא עונה... "למה ציפיתי" אתה אומר. "שאלוהים יעזוב
את הדברים שלו ויענה לי?! הרי הוא נהנה מזה, הוא נהנה לשחק בי
כמו בבובה על חוט". אתה קם ועומד על הרגליים, נשען לקדימה,
מסתכל לשמיים ואומר: " זהו אלוהים, נשאר לך אחד פחות. אתה לא
צריך לטפל בי יותר, אני כבר מת". וקופץ.
ככה נגמר הסיפור שלך, בלי שום טיפת רצון לחיים. באותה צורה
נגמר גם הסיפור שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.