תכירו את אילן פרידמן, גבר נשוי בן 35, שנמצא בשיא הקריירה
שלו. הוא עובד בחברת השקעות בבורסה מזה עשר שנים. בכל יום הבוס
שלו מגיע וטופח על שכמו, "הכוכב של החברה הזאת", בזמן שהוא
נותן מבט נלעג אל שאר העובדים, אשר עושים מה שביכולתם, אבל
פשוט לא מגיעים לקרסוליים של אילן פרידמן. במשך כל יום העבודה
רצים אליו העובדים לעזרה, עצה או סתם שיח פיננסי, כאשר בזמן
שהם לא עושים זאת הם מתכננים איך לקשור אותו לעציץ ולזרוק אותו
מהקומה ה-48 של הבניין, מצחקקים להם בקבוצות וממשיכים לשתות את
הקפה שלהם. כאמור, אילן פרידמן נשוי לאישה יפהפיה בת 32, לירז
שמה. נשוי באושר ובעושר, כך נראה, אך, לצערו, ללא ילדים. עקר
הוא האיש, אולם נראה כי לו ולאשתו אין הדבר מפריע. הוא עסוק
בקריירה שלו והיא עסוקה בלמכור טמפונים בסופר-פארם ליד ביתם
ברמת-אביב.
החיים של אילן פרידמן לא היו ממש שמחים; כל הקרובים שלו החליטו
לברוח לניו-זילנד כדי להתבודד מהעולם (חבורת מוזרים), בזמן
שסביו וסבתו מתו מצהבת. אימא ואבא שלו נהרגו בתאונת דרכים
כשהיה בן 18, אחרי שאבא שלו החליט לנהוג שיכור מהסופשבוע שלהם
בטבריה. אילן פרידמן התאבל מעט מאוד, כיוון שהיה בן יחיד וזכה
בכל הירושה. הוא בכל מקרה לא אהב את ההורים שלו, הם היו נועלים
אותו בשירותים בכל פעם שהיו רוצים להתנות אהבתם. היו פעמים
שצעק "אני רוצה אח! אני רוצה אחות!" אך השירותים היו במרתף של
הדירה, בזמן שהוריו שיחקו להם אחד עם השנייה בחדר השינה בקומה
העליונה. שלא נדבר על הפעמים שאבא שלו היה חוזר הביתה מדוכדך
ושיכור ומכה אותו עם החגורה. באורח מפליא אימא שלו לא הייתה
בבית באותו הזמן, מה שהוסיף לדכדוך של אביו.
את אשתו הוא פגש באותו הסופר-פארם באמצע תהליך בחירת הקונדום
הכי מתאים לו. הוא הלך על המדיום אבל היא ניגשה, לקחה את
הקופסא מידיו ונתנה לו קופסא של אקסטרה-לארג' בתוספת קריצה,
שכן, בכל זאת, לא היה לו זין כזה גדול. אך עדיין נוצר הניצוץ
ומאז החליטו להתחבר ותקופה קצרה לאחר מכן להתמסד. אילן פרידמן
המשיך לקנות קונדומים אקסטרה-לארג' ואשתו אף פעם לא התלוננה על
כך, לפחות לא בפניו.
בימי שני אילן תמיד היה במתח; תחילת שבוע המסחר, כל הלקוחות
בונים עליו, המנהל שלו בונה עליו, חבריו לעבודה בונים על
הכישלון הראשון שלו ואשתו בונה על עוד ערב שהוא יחזור מאוחר,
תשוש עד לעצמותיו הקטנות ביותר. לא כולם יצאו מסופקים באותו
יום שני. הבורסה התרסקה בעקבות מליון ואחד דברים שהחליטו לקרות
באותו הבוקר. אילן פרידמן הצליח להפסיד סכום כולל של שלושה
מליון דולר לחברה וללקוחותיו. כאשר ראה את המספרים מול עיניו
איבד את הצפון והתמוטט על הרצפה. הרופא קבע זאת כהתקף ודרש
מאילן פרידמן לקחת חופש מיידי. לקיחת החופש אינה הייתה בעיה.
כאשר חזר למקום עבודתו נודע לו כי פוטר, ויותר מכך, רוב
לקוחותיה ועובדיה של החברה נטשו אותה בעקבות חוסר אמינות. הלך
לו הביתה ומחשבה אחת בראשו "מעולה, זה יראה טוב בקורות החיים
שלי - מוטט חברת השקעות גדולה במו ידיו."
אשתו לא הייתה נלהבת לראות אותו בבית, שמעה את הבשורה מוקדם
יותר. "אני חושבת שאתה צריך לקחת כמה ימים חופש ולהתרחק
מהעולם." וכך עשה, לקח כמה בגדים ונסע לצפון הרחוק, להתבודד
בצימר קטן וביתי. את ימיו שם בזבז על שתייה, עישון וצפייה בכמה
אלבומי תמונות שלקח איתו. הוא הסתכל על כל תמונה והקדיש לה
תשומת לב, כל אלה אשר לא נראה מאושר בהן זרק לאש. במהרה נגמרו
לו כל התמונות באלבום. התייאש, זרק את האלבום לפינה נידחת והחל
לגשש אחר בקבוק ויסקי על הרצפה, אחד אשר תכולתו עדיין לא
התרוקנה. למרבה ההפתעה, כל הבקבוקים היו ריקים, כמו כן חפיסות
הסיגריות ושקיות הצ'יטוס. הייאוש ניצח אותו, פניו נפולים, לא
התגלח ימים מספר, נראה כי גם לא התקלח או צחצח שיניים לפחות.
תפס את המפתחות, חיטט בארנק והוציא את הרישיון והלך לכיוון
הדלת. לאחר מחשבה של כמה שניות מלמל משהו כגון: "לעזאזל עם זה"
וזרק את הרישיון על הרצפה.
הפעיל את האוטו, הדליק מוזיקה רועשת על פול-ווליום, מוזיקה שלא
אהב, יותר מכך, מוזיקה שלא שמע בחייו, אנשים שצועקים כמו נתיני
השטן לצלילי גיטרות רעשניות. בזמן שנסע ולא שם לב למהירות
המותרת (בפעם הראשונה בחייו) עברו פרצופים בראשו. התחיל לתהות
מי יתאבל עליו אם ימות, החברים שלו בעבודה מעדיפים לשכוח אותו,
משפחתו הניו-זילנדית הרחוקה אינה מודעת לקיומו או מתעלמת מכך.
אשתו! המוצא האחרון שלו. הוא היה בטוח באהבתה אליו, שכן כמעט
כל שבוע היה מביא לה מתנה כלשהי. דברים חומריים היו הפתרון -
כך האמין, לפצות על הזין הקטן מהממוצע, אשר אשתו טענה בפני
חברותיה שלא מספק אותה בגרוש.
בלב שלם החליט שאין טעם לחייו, ושהאבל של אשתו יהיה נחמתו
היחידה. הוא הודה לאלוהים בשקט, שחרר את חגורת הבטיחות, ביטל
את פעולת כריות האוויר וסובב את ההגה ימינה עד הקצה.
במהירות 120 קמ"ש המכונית סטתה בצורה מיידית ימינה והתנגשה
בעמוד המורה על המהירות 60 קמ"ש כמהירות המותרת. לאילן פרידמן
המסכן לא היה כל סיכוי, הוא הועף דרך השמשה כמה מטרים מנקודת
ההתנגשות. אילן פרידמן דימם למוות מספר דקות עד שחייו הגיעו
לקיצם.
בעודו עולה למעלה, לשערי גן-עדן, קיווה שבתת הכרתה של אשתו היא
תרגיש משהו, אך לשווא. באותם הרגעים אשתו הייתה עסוקה בליקוק
חומוס "אחלה" מהחזה של חברתה הרוסייה הלסבית, אולגה, זאת שאיתה
יצאה כבר שנתיים בסתר, עד לרגע זה.
אילן פרידמן עמד בשערי גן-עדן בתקווה להיכנס ולהתחיל בחייו
שלאחר המוות, אולם השומר בכניסה לא נתן לו להיכנס. תמוה היה,
עמד והביט בשומר, פרצופו מסגיר את השאלה "למה". הופיע מלאך ליד
השומר. אילן פרידמן מיהר לפנות אליו בבהלה, "אני נשמה תמימה,
טובה, אפילו תרמתי לצדקה, למה אני לא יכול להיכנס לגן-עדן?"
המלאך דפדף בספר העבה שהחזיק עמו ומיהר לענות, "בהיותך צעיר
היית עסוק בלצפות בפורנו ולאונן יתר על המידה." המשיך ודפדף,
"יותר מכך, התעמקת בגמדים אשר... מענגים אחד את השני?!" השומר
והמלאך עיוותו פניהם למשמע המילים האחרונות. אילן פרידמן הושלך
בברוטאליות לפאתי גיהינום, שם נאלץ לסבול נצח של קילוף תפוחי
אדמה וצפייה בפרקים של "פרפר נחמד".
לירז ערכה הלוויה קצרה וחסרת אנשים. לאחר שלושים ימים הושמה
מצבה זולה וסדוקה, אשר רק שמו של המנוח נכתב עליה, וגם כן
בשגיאת כתיב.
לירז מיהרה להתאבל בעזרתה הנדיבה של חברתה לחיים, אולגה. כיוון
שלבעלה המנוח לא היה אף אחד מלבדה זכתה בכל רכושו (שגם כך היה
שלה במובן מסוים) ובכל הכסף שצבר בחסכונותיו. לירז התחתנה עם
אולגה, ביחד אימצו להן עולל בריטי והעבירו פעמיהן לניו-זילנד
הרחוקה.

אילן פרידמן ישב לו וקילף תפוחי אדמה, בוכה כאילו קילף בצל, זה
בגלל גורלו המר והפרקים הבלתי נגמרים של "פרפר נחמד". בעודו
ממרר בבכי ומוחה זיעה ממצחו מלמל לעצמו, "חיים שכאלה".