פעם אמרת לי שאתה דואג לי, שאתה רוצה שאני אסמוך עליך, ועשיתי
את זה. בפעם הראשונה בחיים שלי סמכתי על מישהו, מישהו שאוהב
ושדואג לי. אמרת לי לספר לך הכל, שאתה תייעץ לי. אני אמרתי לך
לסמוך עליי, ואתה ניסית, אני לא אומרת שלא. בכל זאת, סיפרת לי
דברים שלא סיפרת לאף אחד, שיתפת אותי באהבות שלך, בלבטים שלך
ובמחשבות שלך.

אתה נסעת ליומיים. וזהו, הכל נגמר... לפחות מבחינתי. אתה
התרחקת ממני בצורה משמעותית. לא סיפרת לי יותר עליך, לא שיתפת
אותי במה שעובר עליך. ועכשיו אנחנו לפעמים מדברים... יותר
נכון, אני מדברת. אתה רק שותק ומקשיב. אני מנסה להוציא ממך
פרטים על מה קורה איתך, מה חדש עם זאת שאתה אוהב. ואתה מתרחק
ממני, מהשאלות, מהכל. וככה זה נמשך, נמשך לתמיד. ואני מתגעגעת
לימים האחרים, לימים שבהם כל שנייה היינו צוחקים, כל שנייה
רבים ומיד משלימים, העיקר - לא היינו שותקים. היינו מפריעים
לכולם, היינו מן צמד-חמד שכזה, כזה שאני אתה ואתה אני, אלה
שהיה להם הכי הרבה פוטנציאל להיות חברים.
אבל מה לעשות, אתה לא הבנת, לא קלטת את הרמזים, את הסימנים.
אני כבר עברתי ל-zone אחר כשאתה קלטת, וכששמת לב (די מהר) שאני
לא בקטע, אז התרחקנו יותר. אתה עם חברים שלך, מציץ מהצד
לכיווני, אני עם החברים שלי, מסתכלת לכיוונך.
לפעמים אנחנו נפגשים, שותים משהו, ואז חוזרים הרגעים הטובים.
הרגעים שכל כך התגעגעתי אליהם. אין כמו הרגעים האלה... למרות
שהם לא באים מהר, שווה לחכות ולצפות להם. כי המרחק הוא זה
שקובע אם אתה מתגעגע.

מוקדש לקוו.