New Stage - Go To Main Page

יגאל ערב
/
יש טירה

במקום כלשהו, בזמן כלשהו, יש טירה. והטירה ערפילית ומרחפת,
מסתורית וקיימת-לא-קיימת. רחוקה היא מכל עין ואטומה לכל אוזן,
גדולה מכל מחשבה וזעירה מכל נקודה שהמתבונן יבקש לראות.
במקום כלשהו יש טירה. והטירה לבנה ועצומה, וחלונותיה העכורים
והגדולים- דרכם לא ניתן לראות אותה. והטירה שקופה וקסומה
ופלאית, זוהרת בזוהר שלעולם לא יורגש על ידי המומחים, דקי
ההבחנה ביותר. ואשר ינסה להבחין בזוהר- יראה חושך, עיוורון, לא
כלום. אשר ינסה לחקור באור- ימצא את האפלה בלבד...
בזמן כלשהו יש טירה. והטירה מלאה בכל, וריקה מתוכן. אין בה
שמיים, ואין בה ארץ. אין מטה ואין מעלה. אין רעש- ואין שקט.
אין מחשבות ולא מעשים, אין רעיונות ואין מגע. אין בה ניסיון,
וגם לא הצלחה. אין שם תקווה, ואין ייאוש, אין שנאה או אהבה.
אין מלחמה ואין שלום, אין מוות ואין חיים. אין עוול ואין צדק,
אין שחור ואין לבן. אף אין אפור. אין מראה ואין קולות, אין ריח
ואין טעם. ואין סיבות. וגם לא תוצאות. אין תוכן, ואין ריקנות,
לא קיום- ולא חוסר קיום.
במקום כלשהו יש טירה. ומסביב לה- שדה רחב. ההולך בו לא יגיע
לקצה, המחפש בו לא ימצא דבר. לא את עצמו, לא אחרים. והעומד
בשדה לא יראה את הטירה. ואם יראה אותה- לא ירצה לראותה. ואם
ירצה- לא ילך לעברה. ואם ילך- לא יגיע. ימשיך ללכת, יביט בה,
יתגעגע, יקווה, ייחל ויתפלל, יראה אותה לפניו בכל הדרה ויוכל
לגעת בה ולחוש אותה ולהיות בה... אבל לא יגיע אליה. לעולם.
והצופה מגג הטירה- ייפרס לפניו השדה הגדול, ממשיך לאינסוף ולא
נגמר. הוא יראה את קצהו, ומעבר לו- את הארצות והימים והלילות
והחודשים והשעות והדקות והעולם. ואז ירד מהגג...
בזמן כלשהו יש טירה. ומעל לטירה- חלל עמוק. חלל חשוך, חלל ריק.
חלל שאליו האפלה פוחדת להיכנס, וממנו האור לא מצליח לצאת. חלל
גדול יותר מן המרחב, חלל ארוך יותר מן הזמן. חלל שבולע הכל ולא
מותיר דבר. חלל שבולע חפצים. חלל שבולע אנשים. חלל שבולע
טירות. חלל שבולע חלל. ומה שנבלע לא קיים עוד, ולא יהיה קיים,
ולא היה קיים מעולם- לא במציאות ולא בחלום, לא באמת ולא
בחזיון, לא בהתחלה ולא בסוף. חלל שנעלם, שבלע את עצמו, שאינו
עוד. ולא יהיה קיים, לא היה קיים מעולם- לא במציאות ולא בחלום,
לא באמת ולא בחזיון, לא בהתחלה ולא בסוף. חלל שלא הותיר אחריו
דבר.
במקום כלשהו יש טירה. ובמרתף הטירה יש רשע. והרשע מחייך ושמח
ולא חסר בדבר. חי לו בנחת וחושב על טירות, ועל חלונות, ועל
שדות וחללים. כל יום גדל הרשע ומתפתח, וכל לילה הוא קטן
ומצטמק. והוא רוצה לצאת, אך אינו יכול. הוא כלוא לנצח, קבור
לעד ומוסתר מעיני כל. העומד בטירה לא ידע על הרשע, המתגורר
במרתף לא יכיר אותו. כי הרשע בצללים, בקירות, באדמה ובאוויר,
במהות, בטירה. ולרשע תכונות: הוא קיים, ולבן, וגדול, וחשוב,
ויפה, ונחמד, ואהוב, ומוערך, ומוערץ, ומיוחד ועליון וטוב. הרשע
טוב. והוא אוהב להיות מטרה, רוצה להישאר תכלית וסיבה. ולפעמים
לא בא הלילה...
בזמן כלשהו יש טירה. ובחצר הטירה גן יפהפה. מרהיב יותר הגן
ביופיו מכל פינה נסתרת בעולם ובפנטזיות ובטירה, יפה הוא יותר
מן החושך ומן האור, יפה יותר מן היופי. ובגן פרחים רבים מספור,
וכל אחד יפה יותר מן האחרים: פרח שחור כמו הריק, פרח לבן כמו
האור, פרח אדום כמו הנפש ופרח סגול כמו העצב, פרח שקוף כמו
הדמיון ופרח אטום כמו השמיעה, פרח רגיל כמו הייחוד ופרח מיוחד
כמו ההרגל. והפרחים שלובים זה בזה, נאחזים זה בזה בעוצמה
מעוורת. כה מחוברים הם זה לזה, עד כי לא ניתן להתבונן רק באחד
מהם, והמתבונן בכולם- לא יראה פרחים. הוא יראה גן.
במקום כלשהו יש טירה. ואור רך, חמים כמו החום הראשון, מפציע
דרך תקרת הטירה כל רגע מחדש. האור הוא שונה, אור שעין לא ראתה,
ששכל לא שיער שקיים כמותו. והאור מאיר את הטירה כולה: הוא מאיר
את הרצפה והתקרה, החלונות והקירות, המרתף, הרשע, הגן והפרחים,
השדה, והחלל והעולם. וכל המואר- משתנה, צומח, מתפתח, מתערבב
ומתבלבל, שוכח וסולח, מתחיל שוב ולעולם אינו חוזר להיות כשהיה.
אך האור אינו בודד- חברו החושך עמו. מתהלך עם האור בכל אשר
ילך, מסתובב סביבו, יוצר לולאות וטבעות, טס ושט על פני האור
לכל הכוונים. משתעשע ומשחק ומשפיע על הכל, והכל משפיע עליו.
והאור מחייך אליו, מצטחק, אך ממשיך במשימתו להאיר עד אין קץ.
לעולם איננו מפסיק...
בזמן כלשהו יש טירה. והטירה בודדה ויחידה. פעם היו טירות
אחרות, מגדלים וצריחים, וארמונות לבנים, ובתים ישנים וגגות
רעפים... ואבירים ונסיכות, וכפרים ועיירות, וסוסים ומרכבות,
מכשפים וקוסמות, ילדים וילדות, סיפורים ואגדות. וכל אלה נעלמו
מן המקום, חלפו מן הזמן. פשוט לא היו עוד, תמו ונשלמו. המביט
בהם לא ידע שנעלמו. רק ראה שלא היו עוד. הביט בהם, והביט, הביט
שוב, והלך והתערפל, הלך ונגוז, וחשב על ארצות אחרות ועל זמנים
אחרים, וכשהביט פעם נוספת- לא היו עוד. אין איש יודע מדוע, אין
איש זוכר היכן. סתם כך.
במקום כלשהו יש טירה. והטירה עתיקה. עתיקה היא יותר מן הזקן
שבאדם, עתיקה יותר מן הישן שברעיונות ומן הארוכה שבתקופות.
עתיקה היא יותר מן הרגש, עתיקה יותר מן הצדק, עתיקה יותר מן
הזמן, עתיקה יותר מאלוהים. כה עתיקה היא הטירה, שאין זוכר מתי
נוצרה. אף לא היא עצמה. העצום שבזיכרונות לא מסוגל להגיע לכדי
דשדוש באפילת העבר הזה, שהוא כה רחוק- שקשה לכנותו עבר...
בזמן כלשהו יש טירה. והטירה לעולם לא תיגמר ולעולם לא תמות.
לאחר שהאדם האחרון עלי אדמות ימות- הטירה תהיה. לאחר שהעולם
יבוא לקצו- הטירה תהיה. לאחר שהזמן יסתיים- הטירה תהיה. לאחר
שכל דבר ודבר, במציאות ובחלום, באמת ובחזיון, לא יהיה עוד-
הטירה תהיה. גם כשלא יהיה עוד אלוהים- הטירה לא תסור ממקומה.
במקום כלשהו יש טירה. ובטירה דבר לא משתנה. דבר לא השתנה, וגם
לא ישתנה. כי בטירה שולט הקיבעון. היקר שבכתרים לראשו, ארשת
ניצחון תמיד על פניו החוורות, זדון בעיניו המקובעות. הוא קיים
מאז ומעולם, אך נדמה כאילו נוצר ברגע זה ולא יהיה עוד בבא
אחריו. ואף על פי שהקיבעון הוא אשליה, רוח רפאים ערטילאית, הוא
תמיד יהיה מלך הטירה ורוחו לא תפוש ממנה לעולם. יושב הוא בחדר
המלכות, שממדיו לא ניתנים לשיעור, בלי נוע וללא מחשבה. שטיח
אדום בוהק לרגליו, כסא מלכות גדול תחתיו. כסא גדול ממנו.
וסביבו אין דבר ואין איש לידו. אין לו מסר ולא חוק, פרט לקיומו
עצמו. אין לו ממה לחשוש, אין שטן לו- כבר גבר על אויבו היחיד
בימים שלפני תחילת הזמן, אחרי הקץ. לא מואס הוא בכתרו או בחדר
מלכותו, לא מואס בטירה ובעולם, לא מואס בו עצמו...
בזמן כלשהו יש טירה. ואת הטירה מעכל הזמן. התחיל בקירות סביב,
בשדה, בחלל. המשיך לאיטו לחלונות ולגן. עיכל את האור ואת
החושך, והמשיך אל הליבה. ירד למרתף ועיכל גם אותו, ואתו את
הרשע שבו. עיכל את הפרחים, את המעלה והמטה, ואת המקום ואת
עצמו. ולבסוף הגיע לחדר המלכות וניצב מול המלך. הביט בו
בעיניים עצומות למחצה, בביטחון שליו, עתיק יומין, כזקן שחכמתו
מתנשאת מעבר לכל חומה, והנהן. הביטו זה בזה שעה ארוכה. מי יודע
מה חשבו. מי יודע מה עשו. לבסוף הקדיר הזמן פניו, השפילם,
ועזב. ועם עוזבו חזרו הכל: השדה, החלל, החלונות, הקירות, הגן,
הפרחים, המרתף, הרשע, האור, החושך, העולם. אך מחר ישוב הזמן.
במקום כלשהו יש טירה. ומקום הטירה לא ידוע לאיש. לא לחכם
שבזקנים, לא לפעוט שבתינוקות, לא לטוב שבמנחשים. מקומה לא ידוע
לבעל חיים, לא לרוחות, לא לידע עצמו ולא לאלוהים. הוא לא ידוע
גם לטירה, לאור ולחושך, לא ידוע לרשע, ולא למלך. ואולי לטירה
כלל אין מקום...
בזמן כלשהו יש טירה. ובטירה אין אף אדם, לא היה ולא יהיה. אף
איש לא חי בה, אף יצור לא מתגורר בה. אין בה שומרים, אין טבחים
או משרתים, אין אדונים או נסיכים, אין תיירים ואין מבקרים.
הטירה שוממה. וגם אם ירצה מישהו לשהות בה, לא יוכל: אי אפשר
להגיע לטירה, אין אפשרות להימצא בה, אין דרך המובילה אליה. ואם
מתקרבים אליה- היא מתרחקת, ואם מושיטים יד- היא נעלמת. אין לה
דלתות, אין בה פתחים. מעצם מהותה לא נועדה להלין אדם, שכן אם
אדם יגיע אליה- לא תהיה עוד.
במקום כלשהו, בזמן כלשהו, יש טירה. יש טירה, היא קיימת- וזה
מספיק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/7/01 8:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יגאל ערב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה