צמרותיהם של השקמים שליד שערו של בית ספרנו הוארו באור אדמדם
מאורה של המדורה אשר ישבנו סביבה. מסיבת הסיום תמה לה מכבר
והיות וכבר היינו מזה שעתיים "אנשים בוגרים" שוב לא חלו עלינו
כמה מהחוקים של בית ספרנו ובראשם מצוות כיבוי האורות בשעה עשר.
אך מתוך ההרגל בחרנו להקים את מדורתנו מחוץ לשטח הטריטוריאלי
של המקום בו העברנו את נעורינו משך ארבע שנים. בהן היה מורנו
לספרות מצהיר לא פעם במבטאו ההונגרי- אין יודע אני אם לומדים
כאן - אבל מלמדים! גם עתה ומתוך הרגל שלחנו מפעם לפעם את
מבטנו הצידה פן יופיע מנהלנו שהיה משוטט לילה וידוע כבולש אחרי
מעשי חניכיו, שמא מי מהם מעשן או חס וחלילה חובק את כתפי
חברתו.
בערך כ25 נערים ונערות היינו, ולמחרת כשיאיר השחר ואשר לו
חיכינו ליד המדורה, עתיד היה לאספנו האוטובוס וידענו שחלק
מאתנו אם נתראה להבא זה יהיה רק באקראי, ואילו כמחצית מאתנו
שהיו חברים ב"גרעין" ועתידים היינו לאחר חופשה קצרה להיפגש
בטירונות הנח"ל ולהתחיל לעשות ביחד את המסלול הארוך של צבא,
נח"ל וחיים משותפים בהמשך. כך גם קיוונו שיקרה.
שלשת עצי השקמה שישבנו מתחתם בני מאות שנים היו, ואחד מהם כדי
להקיף את גזעו היינו נזקקים למרבית חברי מחזורנו. כעת האירה
המדורה את צמרתם של השיקמים שהתנשאה לגובה של כעשרים מטרים
ואילו ידענו לקרא ולשמע את מחשבתם של הצמחים למרות שארבע שנות
השכלה חקלאית היו לנו, היינו בוודאי שומעים את גיחוכם של
השקמים מעומק הדורות שעברו עליהם, למשמע תוכניותינו הזוהרות.
אט אט עלה פס הכסף בשמי המזרח, חילקנו איש לרעו את מתנות
המזכרת הקטנות שהכנו מראש ונפנינו איש איש למגורים על מנת
לאסוף את תרמיל הגב שלו ולרדת שוב אל השקמים כי שם גם הייתה
תחנת האוטובוס.
כ50 שנה חלפו מאז ואיש איש מאתנו חי את חייו בצורה שגורל חייו
סבב. יתכן והיינו שוכחים מזמן איש את פרצוף רעהו, אך מישהו
מחברינו לגרעין המורחב יותר הגה לפני כעשרים שנה רעיון לכנס
מידי שנה את הגרעין לטיול של אביב, ואז בדרך הטבע צפים ועולים
זיכרונותינו בסגנון של "אח, פגישה. אח, פגישה שכזאת..." ואז
מתחרים אנו איש ברעהו בסיפורי מעשיות עתיקים שחלקם נועדו
להדהים מחדש את נשותינו שלא היו חלק מהעניין. סיפורי כל אגף
מאגפיו של גרעיננו מתערבים בסיפורי האגף השני יען כי גם "נשואי
תערובת" היו בתוכנו. צופים אנו איש בשערות ראשו המלבינות של
חברו ולעיתים זיכרונה של אותה מדורת גמר ישנה עולה בזיכרוננו.
מפעם לפעם נפגשים אנו בקבוצות קטנות בלילות שישי ותמיד כאשר
אנו נפגשים, אי מי מנשותינו שואלת אותנו בגיחוך: "מה קרה לכם?
עוד לא דיברתם על המורה יעקב ..." ואז לא חשובה מה השעה,
השעתיים הבאות מוקדשות לאותו מורה שאהב אותנו ואנחנו כנערים
מעולם לא הבנו אותו.
מכל קצות הארץ היינו שעה שנפגשנו לראשונה כילדים שגמרו את כיתה
ח', ישובים היינו על צמד הספסלים שליד הבניין המרכזי ומחכים
איש איש לתורו כדי להבחן את בחינת הכניסה לביה"ס החקלאי. לא
זוכר אני שמישהו הוכשל, מספיק אם גרס שברצונו להיות חקלאי
ולבנות את הארץ זה הספיק לו כדי לעמוד בציפיותיו של בית הספר.
כך היינו אז, מדינה בת ארבע שנים שהאידיאל הגבוה ביותר שלה
היה הפרחת השממה בעזרת המחרשה. חלק מאיתנו אמנם נשלחו על ידי
הוריהם התמימים מתוך אותה סיבה נשגבת, ואילו חלק מאתנו הגיעו
מתוך הסיבה שמשפחתם נשברה והיה נוח להרחיקם מביתם. הצצנו
בסקרנות איש ברעהו ואף התחלנו ליצור חברויות ושותפות לחדרים
וכך החלו ארבע השנים במה שחברי מכנה היום בציניות "בית ספר
לעבריינים צעירים". אבל יודע אני שאין הוא מתכוון לכך
ברצינות.
ועם תחילתה של שנת הלימודים התחלנו להכיר לאט לאט את מורינו
כשאת מירב הכבוד אנו חולקים למורים המקצועיים של ענפי החקלאות
השונים, ולאחר מכן לאותם מורים המצויים בכל בית ספר ושתפקידם
ללמדנו את המקצועות שדורשת תעודת הבגרות. מורה לאחר מורה נכנס
לכיתתנו וזכה למנת ההערכה שהקרינה אישיותו. בדרך כלל היו אלה
מורים טובים, אך שהגיע תורו של שיעור המתמטיקה נפתחה הדלת
ונכנס לכתה מנהלנו קטן הקומה כשהוא מכניס אחריו את המורה החדש
למתמטיקה שהגיע באותו יום לבית הספר... "זהו מורכם למתמטיקה,
שמו יעקב" וגרס עוד משהו בזכות התעודות הרבות שנושא מורנו
החדש. אמר, ויצא את הכיתה. יום חם היה אז של ראשית סתיו. מורנו
יעקב עמד מולנו כשהוא חנוט בחליפה ועניבה שהגיעו משם, מגולח
היה למשעי אך היה מסוג האנשים אשר ככל שיתגלחו כך רואים את
זיפי זקנם השחורים. עיניו השחורות נדדו בעצבנות מצד לצד מאחורי
משקפיו העגולות, וניכר היה בו שרוצה הוא להשביע את רצוננו ועם
זאת להשליט משמעת. רגע שררה הדממה ולאחר מכן החל שוב הרחש
הרגיל שבבית ספר ישראלי, מורנו החדש הרים את מבטו טפח בכפו על
הדוכן ופנה אלינו בעברית של אולפן. "כיתה... כיתה... אני
'מורה-יעקב' ואתם תלמדו אלגברה ופיזיקה... ועכשיו קוידם כול
כל אחד להוציא מחברת ואני לראות שם תמיד אי סדר ואי
ניקיון!" המבטא הזר שבדבריו, צורתו הגלותית והמגוחכת ועל הכל
הסיומת- אי סדר ואי ניקיון, העלו באחת פרץ של צחוק בכיתה.
מרביתנו ילידי הארץ וצברים גאים היינו ואילו אלה מתוכנו אשר
הגיעו לארץ לא מכבר שיחקו את המשחק המקובל של יותר צברים
מאתנו. דור הפלמ"ח היה עדיין קרוב לנו וחלק ממדריכינו בבית
הספר ובתנועה היו בוגרי אותו צבא מחתרת שהסלנג הצברי שלו היה
שפת הדיבור וספר הקריאה שחובה היה עלינו היה "ילקוט הכזבים" של
דן בן אמוץ, וכאן עמד על הדוכן אדם הלבוש כפליט והודיע לנו
שבמחברותינו חייב לשרור אי סדר ואי ניקיון. הסברם של
חברינו שהגיעו לא מכבר משם שהמילה אי משמשת בשפה הפולנית
כמו שבשפתנו קיימת וו החיבור, רק העלה את מפלס הצחוק עד
לדמעות. מורה-יעקב עמד למולנו המום, השנים שלימד שם וגם היה
לו בהן "רספקט" בעיני תלמידיו עלו תוך שניה בעשן... פניו
הזיעו ומעילו החם הוסיף לכך לא במעט, הוא ריווח במקצת את
עניבתו ונראה היה שמחשבתו באותו רגע לא הופנתה אל המשוואות
האלגבריות אותן אמור היה ללמדנו, אלא למחשבה שהארץ המובטחת
שחלם עליה התגלתה בעיניו פתאום כברברית ונטולת כל קולטורה.
בקיצור מורנו יעקב היה שרוף לגמרי בעינינו! מכאן ואילך לא היה
שום כוח שבעולם שיכריח ברברים קטנים שכמותנו לשעות אליו יותר
מאשר אל קוריוז.
איך שהוא חזר השקט לכיתה, כנראה מפחד שמנהלו קצר הקומה שפחדנו
ממנו פחד רב יחזור לכיתה לבדוק על מה המהומה. מורה-יעקב החליט
כנראה לא להתרכז בשיעור זה בחומר הנלמד אלא לעשות אתנו הכרה.
אחד אחד לפי סדר הטורים שאל לשמותינו ולעיר מוצאנו וזה לקח זמן
כי ברגע בו הסיר את מבטו אי אלו מתוכנו החליפו מקום וכך צלח
לו מורנו יעקב את שיעורו הראשון שנתן על אדמת הקודש.
צלצולו של הפעמון גאל את מורנו מייסוריו, הוא נשא את ידו כרוצה
לומר לנו משהו אך לא חיכינו אפילו לאשר יש ברצונו להגיד,
נשפכנו באחת אל מחוץ לכיתה בהתעלמות מוחלטת ממנו.
ובחוץ פנו אלינו, "היי אליפים, איך הוא המורה החדש?", אי מי
מבנות כיתתנו ענתה בשאלה: "מי? קוידם כול?" ולא ידעה
שבתשובתה זו עשתה היסטוריה בבית ספרנו. כי היא יצרה בה את שמו
של מורנו מחדש, ומכאן והילך כל שכבות בית הספר, האליפים,
הבטיחים, הג'מילים והמחזורניקים הכירו רק את השם קוידם
כול. כשהיו מוסרים אחד לשני אינפורמציה בדבר מערכת השעות
העתידית הנוסח היה בערך כך: "גידול ירקות, אנגלית, היסטוריה,
קוידם כול ותנ"ך."
ומידי הפסקה והפסקה היינו מחליפים בינינו את אמרות השפר
האחרונות של מורה-יעקב מכיתה לכיתה, כך שמעיין ההומור בבית
הספר לא חדל...
לא היה הוא היחיד במורינו שמכורתו לא הייתה בישראל, הן מחנכנו
והן מורנו לספרות וללשון עברו את שנות האימה של מלחמת העולם שם
בגולה ושעות המחנך שלהם, בייחוד לפני יום השואה, גרמו לעיתים
לעינינו לדמוע, למרות שה אתוס המוטעה שחינכונו עליו גרם לנו
לחשוב שבעצם הם היו חייבים לתפוש בנשק ולהלחם, אך כנראה שהם
היו לפני המלחמה חניכי תנועות נוער ציוניות, הם הרגישו את רוחם
של הדברים והופיעו כבר לשיעורם הראשון במכנסי חקי קצרים,
והעברית שלהם הייתה ללא כל דופי להוציא את המבטא ההונגרי, כך
שהם היו מקובלים עלינו. אך לא עזרו להם כל הניסיונות שניסו
להגן על חברם יעקב מפנינו.
חוסר במקומות עבודה היה בשנים אלו בארץ, ומקום עבודה שגם
מגורים לצדו, היו מצרך יקר בארץ שעוד ליקקה את פצעי מלחמת
השחרור והייתה מכוסה כולה באוהלי המעברות. מורה-יעקב החליט
להיאחז במה שמינה לו גורלו ולנסות לבנות את עתידו בחברת פראי
אדם שכמותנו. אך הוא לא יכול היה לשנות את עצמו ואנחנו לא
התכוונו להניח לנפשו.
משטר של "צנע" שרר אז בארץ. לא היה למדינה מספיק כסף כדי לייבא
מספיק הספקה שתכלכל את התפוצצות האוכלוסייה שבאה בעקבות העלייה
הגדולה. מנת המזון הייתה קצובה וחולקה בעזרת פנקסי נקודות מזון
אותן הפקדנו בהנהלת בית הספר יחד עם שכר הלימוד, מה שהקנה לנו
זכות לקבל נתח של פילה דג וקצת תפוחי אדמה בצהריים, וקצת סלט
עם קובית מרגרינה מחפיסה שחולקה ל 12 בארוחת הערב. היות
והיינו נערים בגיל ההתבגרות, לפעמים קרקרה בטננו ולא פעם עלו
בגופנו מורסות מחמת מחסור של ויטמינים שונים. אך מורנו יעקב
שבשנות המלחמה עבר על בשרו רעב של ממש כלל לא עלתה בדעתו שהוא
עתיד לסבול מחוסר מזון. באובססיה אופיינית להרבה פליטי שואה,
מטרתו הראשית בחייו הייתה צלחת מלאה. וכך היה צועד מדי
יומיים למושב הסמוך ורוכש שם "מתחת לשולחן" תרנגולות, ביצים
וגבינה תוצרת בית ומניח זאת על שולחן מטבחה של מניה אשתו.
אנחנו שבטננו ריקה הייתה, היינו נעמדים בטווח של הרחה ממטבחה
של מניה שטבחית גדולה הייתה, ופינו היה מוצף ברוק לריחם של
המאכלים. מסיבות ריח אלה הפכו במהרה לקטע מההווי החברתי של בית
הספר, והם הובלו לאו דווקא על ידינו האליפים. מורה-יעקב מונה
להיות מחנכם של הג'מילים ואילו הם שמו להם למטרה לחסלו ויהי
מה. בראשם עמד רוב'קה שכושר משחק היה לו, בחסות החשכה היו
מתאספים מספר תלמידים והבחור דנן היה פותח ביללת תנים ארוכה
וחבריו ללהקה הצטרפו אליו במענה. עד שמניה המסכנה, שלא ידעה
להעריך את יפעת יילל התנים בלילותיה של כנען, הייתה נלפתת אל
בעלה וקוראת "יענק'ל ... עוד פעם שוקאלים!". ואז הייתה זוכה
למקהלת גברברים אנושית יותר שהחלו לזמר במנגינה מוכרת: "באו
שוקאלים לקוידם כול, קוידם כול ואכלו לו את ה..."
מעולם לא נגמר השיר כי הדלת שנפערה ומורה יעקב על המפתן זכו רק
לראות את החשכה וקול מרוצת הרגליים הנסות. לעיתים התחלף לו
הטקסט בשיר יותר אכזרי שהושר דווקא בשפת האידיש כדי שמורנו
יבין יותר את הכוונה: "אוי טיער חבר יענק'ל, פערקויפט דיין
אלטע מאנטעל..." (חבר יעקב, מכור כבר את מעילך הישן) וכך המשיך
לו השיר שתיאר את תכונותיו כמחנך כיתה ותכונותיה באפיית
לחמניות, שהגיעו לו בחסד יען כי הוא מחנך מופלא". לזכותו של
מורנו יאמר שמעולם לא התלונן על ראובן פאר ולהקתו בפני
המנהל, אך בבקרים שהגיע לשיעור היה מודיע לכיתתו: "כיתה...
כיתה ... שקט כיתה, אי כולם פה יכולים ללמוד, חוץ מ פאייר, אי
הוא כבר קומדיאנט". התרנגולות והביצים צורך היה לממן אותם,
כך שנזקק מורנו לתת הרבה שעורי עזר בתשלום, ואף היו באים אליו
לשם כך ממרחקים ושמעו יצא לפניו לתהילה בנושא זה, (ורק אנו
תלמידיו המופרעים לא חשנו בכך) והיום יודע אני שלא פעם נתן
שיעורים בחינם לתלמידים שנראו לו מבטיחים. אך מיד פשתה בתוכנו
השמועה שמי שלוקח שיעור או שנים אצל מורה-יעקב יש לו
פרוטקציה... וכך מתנהל לו השיעור הבא בפיזיקה. "תלמידים...
היום נלמד על פרוייקציה, (ממרחקם של שנים דומה עלי שזוהי
השלכה)". רעש בכיתה... "טוב כיתה... אני מבין, אי בשביל כולם
פרוייקציה... אי בשביל פאייר... פרוטקציה".
למען האמת לא קוטל קנים היה מורה יעקב, אילו מחברינו שנולדו עם
היכולת המופלאה לחשב שלש כפול שלש עוד בעגלת התינוקות וגדלו
כששפת המתמטיקה כאילו שפת אמם הייתה, הפיקו תועלת רבה אפילו
מבעד למסך הרעש שבכיתה, ויודע אני על כמה מתמטיקאים לא רעים
כלל שצמחו בשנים אלה בבית ספרנו. אך אנו פשוטי עם היינו צולחים
ובקושי משנה לשנה וממבחן לבוחן כשהציון 5 (מספיק-) רודף אותנו
תמיד. יכולתו להמחיש את המשפטים המתימטים בהומור ובמשל הייתה
בלתי מעורערת, אלא שהאקצנט בו נמסרה ההמחשה קבר מראש את סיכויי
ההבנה. למשל: " גבעתיים... (עיר מוצאה של הנשאלת) תסבירי
לכיתה מה זה משוואה...!" מה את לא יודעת? למשוואה אלגברית יש
שני קצוות אם האחת גדולה אז השניה קטנה... לא מבינה
מורה-יעקב...
מה יש פה להבין? אני מסביר לך פשוט: "אי כמה יותר אורחים
בחתונה = כמה פחות אוכל"... האזכור של האוכל מזכיר לנו שוב
את ריחות מטבחה של מניה והכיתה נשפכת מצחוק. כיתה... כיתה...
שקט בכיתה! ובשיעור בו רצה ללמדנו את הנוסחה של A ועוד B
בריבוע הסביר זאת חזור והסבר כשהוא כותב על הלוח, מוחק ומנסה
בכל כוחו להביננו מה פירושם של ה A וה B האלה... ואז הוא אומר
"לא חשוב A ו B, שולחן ועוד כסא שניהם בריבוע, שווה לשולחן
בריבוע ועוד כסא בריבוע ועוד שניים-שולחן-כיסא..." "כפר סבא,
לא הכל צריך במחברת... את לא צריכה לכתוב שולחן כיסא!" אלה
מבינינו שהם מביני עניין מחייכים וזוכרים זאת עד היום, ואילו
יתרנו מושכים כתפיהם ביאוש, פונים לעיסוקים אחרים ושוכחים תוך
דקה את כל העסק.
עד מהרה למדנו מה עלול להוציא את מורנו משלוותו, אסור היה
להפריע לו שעה שהיה מסביר משהו, כי בד בבד כשהסביר היה גם עסוק
בינו לבין עצמו בתרגום המושגים הלועזיים לשפה העברית, וכך ברגע
שהיה מתחיל בהסבר הייתה מירכתי הכיתה נשמעת קריאה: "אבל
מורה-יעקב..." "תייכף ומיד.." "אבל מורה-יעקב..." "תייכף
ומיד... עוד לא גומרתי" ועל הכל תרגיל העיניים של נח שבעל
עיניים כחולות היה ובחר לעצמו את השולחן הקרוב לדוכן ממש אל
מול פניו של מורנו. ברגע בו החל השיעור היה נח נועץ עיניו ישר
לתוך עיני מורנו ועוקב אחריו במבטו לכל אשר יפנה... לאט לאט
הרגיש יעקב שלא בנוח, העיניים הכחולות שחדרו לתוך גולגולתו
החלו להטריף עליו את דעתו... "בלכר, תייכף ומיד!" "אבל
מורה-יעקב מה עשיתי?" וממשיך לדקור במבטו את יעקב... "בלכר...
תייכף ומיד... צאי! צאי! צאי! צא מכיתה!". אבל מורה-יעקב, הוא
לא עשה כלום! "הוא יודע מה עשה."
בקצב לימודים כזה, פראי-אדם שכמותנו מעולם לא היינו מוכנים
כיאות לבחינות ומכיוון שכך נזקקנו תדיר בשעת הבחינות להעתיק
איש מרעהו. מורנו יעקב היה ניצב אז על הדוכן וצופה אל כיתתו
בעין משגיחה... "גבעתיים... תייכף ומיד... גבעתיים, היו מקרים
יצאו העיניים..." וחנה חברתנו מחזירה בבהלה עיניה ממחברת
שכנתה.
וכך צלחנו לנו שנה אחר שנה את שנות תלמודנו. לא ניתן היה לומר
שכלל לא למדנו, ורבים מתוכנו גם ניגשו לבחינת הבגרות ועברו
אותה ולאחר הצבא פנו ללימודים יותר גבוהים. אך אותן ארבעת שנות
תעלולי בית הספר תמיד עמנו הם.
שנות הפדאיון ופעולות התגמול היו אז, וחוליות של מרצחים בדומה
למחבלים של היום פשטו בארץ וכשהיו בוגרי בית הספר מגיעים
לחופשה על מנת להציג בגאווה את נעליהם האדומות וכנפי הצניחה,
כל אוכלסיית בית הספר ליטפתם במבטה. ומנהלנו הקטן היה משוחח עם
חניכיו לשעבר באהדה מרובה כשהוא דואג דרך אגב שזה יקרה על גרם
המדרגות כדי שיוכל לעמוד שתי מדרגות גבוה יותר ולשוחח עין בעין
עם החייל התמיר שפעם פחד ממנו. כעת גם אנו היינו צופים לכיוונה
של "תהילה" זו, כי מסיבת הסיום תמה לה, וצווי הגיוס היו כבר
בכיסנו וניסינו להיאחז איש ברעהו עוד לילה אחד לאורה של
המדורה. צעירים היינו אז מכדי להעריך את משקל בית הספר בחיינו,
אך ידענו שכעת אנו מחליפים דף בספר חיינו...
כאמור חמישים שנה עברו מאז. בהם גם נוספה לנו קצת בינה ובמשך
השנים בהם עקבנו מרחוק אחר בית ספרנו הישן, נודע לנו שמורה
יעקב הלך ועשה חיל ובמשך הזמן החלו תלמידיו להעריכו יותר ויותר
עד כי גם זכה בסגנות ניהול בית הספר, ויותר לא זכתה מניה
ליללות התנים מעבר לחלונה. בקצת בושה זוכר אני היום את אשר
עוללנו לאדם המסכן הזה שנפל אלינו פתאום מפלנטה אחרת. רוב
אזרחי המדינה הם כאלו אשר באו מארצות הגולה, וגאוות הצברים
שלנו גאוות שווא הייתה.
הייתי רוצה לפנות אל מורי יעקב ולבקש את סליחתו על שנות חייו
הראשונות במולדת שאנחנו דאגנו לכך שמרות יהיו... סלח לי מורי,
היום יודע אני כי מורה טוב היית!
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.