מאז שהכרתי את עצמי, הסניליות הייתה חלק בלתי נפרד ממני.
לאן שאני הלכתי, גם היא הלכה.
יום אחד, כשרציתי להגיע לאיזשהי חתיכת מידע, הסניליות עצרה,
חשבה, ושאלה : "תגידי, לא נמאס לך ממני?"
אמרתי מייד : "לא ממש, זה נמאס לפעמים, אבל כיף להיות איתך".
הסניליות הוחמאה, וחזרה לתפקודה הרגיל.
יום אחד, דיברתי עם מישהו, והוא שאל אותי מה הכתובת שלי.
הייתי די בלחץ...ולחץ וסניליות הן חברות די טובות, וביחד, אני
שוכחת דברים יותר מהר.
עם לחיים סמוקות אמרתי, "אמממ, אני לא זוכרת!"
הוא נתן לי מבט מוזר ומלגלג, ואני ניסיתי ממש ממש קשה להיזכר,
ולא יכולתי!
"כנראה שלחץ וסניליות ממש חברות טובות", חשבתי.
בשלב זה, סניליות כבר התחילה לעלות לי על עצבים, והחלטתי ללכת
לחפש לי עצה אצל מישהו מומחה, מישהו...אבא שלי!
אבא שלי הוא הגרסה המבוגרת יותר שלי. גם אצלו סניליות נמצאת,
אבל היא יותר מבוגרת, והוא כבר למד להסתדר איתה ממזמן.
"תקשיב, אבא, הסניליות ואני לא ממש מסתדרות. חשבתי אולי תתן לי
דרך להתמודד איתה בצורה יותר טובה".
אבא ישב, חשב, וענה : "תראי, הסניליות שלי ואני פעם נפרדנו.
אמנם לזמן קצר, אבל הוא עזר לשנינו לחשוב בצורה הגיונית
וברורה. תנסי, תציעי לסניליות שלך חופשה, ואם את אוהבת להיות
לבד, תבקשי ממנה לעזוב.
נחושה בדעתי, תפסתי את סניליות לשיחה. "זה לא מסתדר בינינו,
אני חושבת שאת צריכה לעזוב."
הסניליות הייתה בהלם. "אבל ל...ל...מה? הולך לנו כל כך טוב
ביחד!
זה לתמיד?"
"אני חוששת שכן."
הסניליות, בוכיה, הסכימה עם מר גורלה, ארזה את חפציה, ועזבה.
אפילו לא אמרה שלום.

בינתיים, עברו כמה ימים, ואני הייתי עם ראש צלול ונקי, ממש
זכרתי דברים!
איך אהבתי את התחושה...
אבל בליבי התעורר רגש קטן, רגש אשמה קטנטן. אני התעלמתי ממנו.
הייתי חופשייה!
אחרי כמה שבועות של אי-שכחה, התחלתי להתגעגע לסניליות.
איך שהיא תמיד הצחיקה אותי, וגרמה לי לומר דברים שונים...
ויותר מכל, התגעגתי לדבר איתה.
רציתי אותה בחזרה.
חיפשתי בכל מקום: במוח, בלב, אפילו ברגליים, ואין סניליות!
אפילו הלכתי לאבא שלי, אבל הוא לא היה אופטימי. "סניליות
נפגעות בקלות. לא קל למצוא אותם. נראה לי שאיבדת אותה."

טוב, אז הנה אני. סניליות עדיין לא חזרה, למרות שעבר כבר המון
זמן.
השלמתי עם העובדה. אבל לפעמים, כשאני לא שמה לב, אני שוכחת
דברים. נראה לי שזה סימן שסניליות לא שכחה אותי.
יש לי עוד תקווה!