לאור הנר,
מכתב כותבת,
וסוד לך אני מספרת.
מזמן השמש כבר שקעה
ובחוץ רק דמדומים,
אבל אולי הלב שלך,
פועם שם מבפנים.
אולי, אתה לא רק דומם,
אולי, בפנים אתה הולם.

השמים מתכהים
וכל חדרי צללים,
ורק הנר שלידי מאיר עוד חדרים.
אך הנר שבתוכי כולו מזמן כבה,
אך לפעמים, רק לפעמים,
ניצתת שוב הלהבה.

הטלפון לא מצלצל,
והדירה ריקה.
וגם הלב שלי הוא ריק,
ולא שומעת את קולך.
ניסיתי למלא אותך בכל מיני דברים
אך בלבך נשארו רק זכרונות יפים.

אתה כבר לא רואה את השקיעה
ואת הקצף העדין של הגלים,
אתה רואה רק אכזבה, עשן וגם צוקים.
ובלעדיך אין תקווה, ואין חיים,
רק מתקיימת על פני האדמה,
ומשוטטת עם רוח חיים.
וכל מחשבה סופך בך, וכולי געגועים.
אם לא אראה אותך יותר,
אולי רק אז, אבל רק אז, יגמרו לי המילים.