ישבנו כולנו, צחקנו, היה נהדר.
הם באו.
כולן השתנו, ואני חשבתי שאת תהיי את.
כולם היו שם, ובכל זאת הייתי לבד.
באמצע, הלכתי.
המצאתי תרוץ שכזה והלכתי לבכות בפינה,
אבל אף אחד לא שם לב שהלכתי.
חזרתי הביתה ודיברתי איתך, התנהגת אליי כל כך רע.
כל העולם הזה צבוע, נזכרים כשצריכים משהו.
זה בסדר, לזה כבר התרגלתי.
מנסה לחייך כל הזמן, להיות נחמדה כל הזמן.
זה קשה.
כולם חושבים שאני בן אדם מאושר,
אף אחד לא  מכיר אותי באמת.
זה בסדר, לזה כבר התרגלתי.
ואפילו כשבכיתי בצד,
אף אחד לא שם לב.
וגם כל לילה, כל לילה כשאני בוכה,
והכרית נשארת רטובה,
למחרת אני שוב שמחה וקופצת, מבחוץ.
זה בסדר, לזה כבר הרגלתי.

אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב,
כשאני אמות, גם אז אף אחד לא ישים לב אליי?!
זה בסדר, אני כבר אתרגל, שוב.