אופיר מזג לי עוד בירה, אפילו שהוא ידע שאין לי כסף, כי אני
חייל, והרי חיילים עניים. יש לי, אבל לא עליי. קיפודי הים
האדומים שרחפו מעליי ניסו לנגוס בי, שוב. אבל יריתי בהם. איך
לעזאזל אלוהים מרשה לעצמו ליצור כזה דבר יפה? היא משהו... פנים
כאלה עדינות שאפילו כל כך הרבה פירסינג כמו שהיו עליהם לא יכלו
להרוס. "עזוב אותי כבר! אמרתי לך כבר, אין לי 'כיוון'. לך
תבדוק בחתולות". פריקים מזדיינים בני 14. קח את האקס בוי שלך
ותעוף מפה.
"אז מה אתה מספר?". עם קצת מאמץ הרמתי את הראש מהבאר והסתכלתי
על אושרת. גם היא נראתה טוב, אבל היא הייתה בת 23 בערך. "את
יודעת, קראתי ספר בבסיס. אני יכול לגמור אחד בשמירה. למספרת
קראו גם אושרת, וגם היא הייתה קצינה, בבה"ד 12. באיזשהו שלב
היא מספרת שהיא הזדיינה עם החבר הראשון שלה באמבטיה, וכל
החברים שלו היו מעבר לדלת. אז דמיינתי אותך מזדיינת באמבטיה,
עם איזה בחור" ,הגעתי כבר לחצי טנק דלק, "בחור עם שיער קצוץ
כזה, עם קפוצ'ון של סוף מסלול צנחנים של אחיו הגדול, כי הרי גם
הוא מתאמן לקרבי. ואת היית בת 16 בערך ו... נו..."
"מה הבעיה?"
" אין בעיה... זה פשוט היה מוזר..."
"אני לא כל כך תמימה כמו שאתה חושב".

הטבילו אותי במים קפואים, ורעדתי. ניסיתי להיחלץ מהשלשלאות אבל
הן היו כבדות מידי, והידיים שלי החליקו על הירוקת שאחזה בהן.
איזשהו רובוט אימתני היה אחראי לזה, אבל ידעתי שמי ששולטים בכל
העסק ישבו במרכז הבקרה. על הפנים של כל אחד מהם היה מרוח פרצוף
של מדען מטורף, והם חבשו כובעים כאלה של... נו... ליצנים, אבל
משהו שמזכיר ימי הולדת של ילדים אמריקאים, כן... ידעתי שהם שם,
למרות שלא בדיוק יכולתי לראות אותם. כשניגנתי את "מה אברך",
חיפשתי את הפנים של שוהם, מ"פ ו',  ומיד חזרתי להתמקד בגיטרה.
הבנות שרו יפה, ולא זייפו כמו בחזרות. איזה מזל שלא הרסו לי,
בין השירים היפים שנכתבו בשפה העברית. ירדתי מהבמה ולקחתי איתי
את הגיטרה של יונתן ואת הכיסא למטה. סוף סוף יכולתי לשבת
ולהירגע, אבל להיות זהיר שלא ייתפסו אותי לא מוכן. חיפשתי את
הפרצופים שלהם. השטח היה נקי. בכל אופן, הרס"ר סיים את הטקס
וכשהגעתי למגורים המג"ד התייצב מולי בהפתעה. העיניים שלו יצאו
החוצה כמה סנטימטרים, מחוברות עדיין בכל מיני נימים, ואיימו
לגלח את ראשי, וכשחשבתי שזהו, אני הולך למות, הוא אמר: "כל
הכבוד, היה מרגש!" לחץ את ידי ונעלם באפלה. אח"כ... לא זוכר
בדיוק מה קרה... והתעוררתי בפאניקה במיטה בחדר. השעה הייתה כבר
שתיים וחצי בלילה ושוב רעדתי. נזכרתי בטקס, הרס"ר נראה כמו
השוטר אזולאי עם הכובע והשפם הזה.
דיי! זה כואב!! אהההה... תעזבו אותי כבר! כמעט בכיתי, אפילו לא
הבנתי למה. חיכיתי בסבלנות עד שהתקרה תפסיק להסתובב. לא
הסתכלתי ישר עליה, היא קצת ביישנית אתם יודעים, ככה לבד עירומה
מעל כולם. פשוט חיכיתי בסבלנות.

פתאום, אני מופיע באיזה פאב רטרו תל אביבי, מנגן רוקנרול כבד
עם סאונד של פעם. הקירות מכוסים בכל מיני פרצופים של אלילי רוק
ופרסומות ישנות לכל מיני סיגריות שהחייל הכי קיבוצניק בעולם לא
היה מעז לגעת בהם. הפיקאפים המוזהבים של הבלאק ביוטי שלי
מעיפים ברקים סגולים וירוקים על הקהל. הקהל אגב, בסדר, הוא
מפרגן אבל לא בהרבה יותר מזה, חוץ מכמה פריקיות, בטוח קטינות,
שנכנסו ככל הנראה עם תעודת זהות של איזו אחות, שמשתוללות
וקופצות. אחת מהן החליטה משום מה, לרחף קצת בחלל הפאב, בטח כדי
לבדוק את תקינות הזרם במפסקים. כוכב זהב נשפך בכמויות מטורפות.
השיר נגמר באיזה מיני-סולו של התופים, שהיא מבצעת בטכניקה
מצוינת. המאבטח מייד ניגש להתחיל איתה. היא מעיפה אותו
קיבינימאט, בלי סיבה מוצדקת, הוא דווקא נראה בחור טוב. גברים
לא נוטים להתחיל איתה, למרות שהיא נראית לא רע בכלל. רובם
כנראה נרתעים מחולצות הפלנל הגזורות ומהשרירים שבולטים קצת
בזרועות. אני פורש לשירותים לכמה זמן, כשאני יוצא ניגש אליי
בחור במשקפי שמש עם עדשות בצורת כוכבים וחליפה סגולה. אהה, ויש
לו גם מקל הליכה כמו של אלכס מ"התפוז המכני".
"תשמע, אתם טובים."
"וואללה", הדלקתי סיגריה באופן מקורי ומפתיע במיוחד.
"לא ברצינות... יש לכם גם חומר משלכם? כי אני רואה את
הפוטנצי..ץ."
העפתי אותו על הדלתות של השירותים. תפסתי אותו בצווארון ואמרתי
לו: "תישמע, זה לא עובד ככה. עוד מעט סוף העולם. טומי לפיד
יציע לאולמרט להצטרף ל'שינוי' ודודו טופז ינסה לבנות מרכז
מסחרי שמושתת על האגוצנטריות שלו. אנחנו לא חיים בעידן הנכון,
הבנת?"
"מ... ממ... מה...?"
"אל תיתמם לי עכשיו! תחזור למקום שממנו באת. אתה יודע מה
ההבדל בין... רגע..."
"מה?!"
"ההבדל בין... נניח... אבטיח... לא... נרות שבת! לא... מממ...
ירושלים! כן ירושלים. ההבדל בין ירושלים לתל אביב למשל. פאב
רטרו בירושלים יכיל סטודנטיות, צעירים עם חולצות בסגנון שנות
השבעים ואולי כמה דתיים אמריקאים. אבל כל הפריחות יהיו באיזה
מועדון ריקודים זול או באיזה קריוקי באר. לעומת זאת, בת"א, אתה
יכול לראות פריחה עם טייטס לבן וצמידים מרשרשים נמרחת על איזה
בחור שלובש טי שירט של ac/dc. עכשיו תגיד לי אתה - מה אפשר
להסיק מכל זה?"
"שאתה פסיכי?"
"זה נדוש, אל תגיד את זה. לא. זה שאנחנו נמצאים בסיטואציה
מטורפת של סמים, אבל בלי הרוקנרול, זאת הבעיה. בנוגע לסקס, הוא
נהיה מעאפן בגלל הפחד מאידס. מה שנשאר זה רק אנדרלמוסיה של
מיליוני צבעים שנשפכים בבזבוז רב בכל יום, בלי טיפת טעם. ממש
סתם. ואתה מרגיש כל כך קטן, ושהכל כל כך גדול, ואתה מפחד. זה
מזכיר קצת את סגנון הבנייה של הכנסיות בימי הביניים, שבו בנו
אותן לגובה עצום, באופן יחסי, כדי שהאזרח הקטן ידע עד כמה הוא
מושתן אל מול האלוהים. אבל כאן מדובר בפרסומות מסחריות לבתי
ספר תיכוניים, מותגי ענק, קורסי הכנה לפסיכומטרי, חולצות עם
הדפסים של צ'ה גווארה שחברת 'קאסטרו' מייצרת."
לקחתי עוד שאכטה מהסיגריה, באופן מקורי ומיוחד אפילו יותר
מהאופן שבו שהדלקתי אותה, וכיביתי אותה על הנעל, בדקתי שהרס"ר
לא מסתכל וזרקתי אותה לאחת האסלות.
"אפשר להזמין אותך למשקה?"
"סליחה? לא הקשבת לי!"
"קח סיגריה, תירגע. היא משודרגת, כמו שאתה יכול לראות..."
"אבל אתה לא הקשבת לי!"
"תראה, אתם מאוד מוכשרים. הנה, קח את הכרטיס הזה..."
"לא תודה, אני לא פריק של בזיליקום".
"מה?! עזוב אותך, קח את זה, זה כרטיס ביקור, תתקשר אליי
כש..."
"מה כרטיס עכשיו? אל תאיים! יש לי גב של כל מיני רוסים גדולים
שקוראים להם סטס, אז תיזהר! אני לא רוצה שום כרטיס מזדיין! דרך
אגב, אתה יודע מה הכי מפחיד אותי?"
"מה?"
"אתה לא תגלה לאף אחד, נכון?"
"?!"
"אל תהיה פרובוקטור".
"?!"
"לא חשוב... אני אספר לך בכל אופן. לזיין את המוח, כן?" -
התקרבתי אליו ולחשתי - "זה... זה... זה מרגיע אותי."

"תעלה לשמור!" אבל איך? אני לא מצליח לקום מהמיטה. כל מיני
דברים משייטים בחדר במין פולחן שטני. הטוסטר קורץ אליי ברשעות.
איפה הנשק? כן! בעצם לא, זה יעיר את כולם וילכלך את הקיר.
ששש... אני אתגנב בלי שהוא ירגיש. מישהו, אגב, יודע אולי איפה
היציאה? שמישהו יבוא, יצביע ויגיד "שם". ואז אני אלך באותו
כיוון, סתם כדי לראות, אולי אפילו אצלם כמה תמונות ואתלה בחדר,
בצבא.
"אני יושבת היום בחדר מורים" אימא אומרת, "ופתאום מישהו מחבק
אותי מאחור. אני מסתובבת ואת מי אני רואה? את משה, עם כנפי
טיס! הוא טייס מסוקי קרב." אבל אימא, אני לא. מה את רוצה שאני
אעשה עם המידע הזה?! עופי מכאן! אני לא מרגיש טוב, כבר אמרתי
לך אלף פעם. די! איפה היציאה? לעזאזל. אני צריך, נו...

אקמול.

ואולי איזה קפה ככה, שתיים סוכר, תודה.