איזה יום ארוך, ארוך ומעצבן.
ועכשיו, נוסף לכל, דווקא כשאני מנסה לישון, איזה צרצר החליט
להתמקם לי בחדר ולהתחיל לשיר.
וגם חם לי. איזה יום ארוך.
לפעמים קשה לי להאמין שבכל הימים יש מספר זהה של שעות, ובכל
שעה מספר זהה של דקות. לפעמים אני חושבת שכל השעות האלו הן
המצאה של האדם, עוד משהו שנוצר כדי לתת לחיינו מסגרת, אבל לא
מצליח. עוד המצאה שכשלה. עצם הניסיון לכלוא את הזמן בתוך
מסגרות הוא פתטי, השעות לא באמת מקשיבות לנו. הן פשוט עושות מה
שהן רוצות.

לפני רבע שעה בערך פתחתי את החלון. אולי ככה ייכנס אוויר וייצא
הצרצר המעצבן הזה, שילך לפתח את קריירת הזמרה שלו במקום אחר.
אומרים שרוח מרגיעה, אבל כרגע - אני ממש לא מבינה את מי היא
מרגיעה.
אותי היא לא מרגיעה. ובכלל - לא נכנס אוויר דרך החלון, רק חול.
והצרצר הזמין כמה חברים, אולי הם הקימו להקה.
היום הזה עומד להיגמר מתישהו?

אני מסתכלת הצידה, לשעון הדיגיטלי. הספרות שלו זורחות בירוק
ואני רואה שהיום בעצם כבר נגמר, לפני 24 דקות. זה כמעט מעודד -
לחשוב שגם הימים הארוכים ביותר נגמרים.
וגם נראה לי שהצרצר יצא.