כל שנה, כשמתקרב יום הזכרון, הדברים חוזרים ומתבהרים, התמונות
חולפות בראש שנים אחורה - בהתחלה בסלואו-מושן, אחר-כך זה רץ...

הגישושים, המבוכה, מבטים גנובים בערבי השירה עם החבר'ה, כששלמה
מתפרע על הגיטרה והבנות מענטזות חצי לילה, ההשתוללויות
במסיבות, ארוחות השחיתות בעמק, הרונדלים האין-סופיים בשבילי
הבסיס, הטיולים עם הטייסת, השירים, המראות והריחות, וצמיחתו
האיטית של רגש שהפך מהרפתקה קלילה לאהבה בלתי ניתנת לשליטה.
בשיחות-הנפש בלילות לבנים, משולבות בנגיעות עדינות באצבעות,
בזמן ההתעלסויות הרכות והזיונים הפרועים תחת כל שיח רענן -
למחשבות על המוות לא היה מקום.
בצפיפות שבין הצחוקים והפראיות בעולם התמים וההרפתקני של זוג
מוטרפים - אי אפשר היה להכניס סיכה. אך הוא חיכה, מסתבר, בשקט
מופתי בפינה.

הפרידה ממך עשתה אותי חולה - כשנסעת לחופשה של שבועיים שהתארכה
ליותר מחודשיים, לאחיך הלומד רפואה.
יום רדף יום, והמכתב שהבטחת לא בא. יותר משדאגתי לך, פחדתי שלא
תחזור אלי, שאיזו איטלקיה תעשה לך עיניים ואותי תשכח לתמיד...

החיים שאחרי השחרור נטעו בי אשלייה שאשתחרר גם ממך, הרצון
להיות חזקה, חופשייה מכבלי הגעגועים והציפייה האין-סופית
שנמהלו בעלבון הנטישה שלך, "מה אני, מטוס עם מנוע מקולקל?! מה
הוא חושב לעצמו, שהוא ייצנח חופשי ושאני אצלול ואתרסק לאדמה?"
יללתי לדפנה, שלא הצליחה להבין איך ויתרתי עליך בכזאת קלות...
הקנאה החלה לעשות את העבודה.
סירבתי לראות אותך גם כשהתחננת על נפשך לאחר שחזרת לארץ.
הסיפורים על מכתבים ששלחת, נראו לי מצוצים מהאצבע.  
ובכל זאת ויתרתי (לדפנה, רק כי היא ביקשה), והגעת אלי. בשיחה
האחרונה שלנו על חומות יפו - הרומטיקה היתה מעורבת במשהו, מן
שד קטן שלא הרפה, ואמר לי בתוכי שעלינו להיפרד. זכר עינויי
הגעגועים וחוסר הידיעה היו אז מעבר לכוחי.

מה שנתן לי את הכח לעבור איתך לילה ללא שינה, ללא פחדים, היתה
הידיעה שעכשיו אני החזקה. אך יחד עם זאת, היינו דבוקים כאילו
אין מחר, בלענו אחד את השניה שוב ושוב בסערה, גלים של צחוק
ודמעות וזיונים עד השנייה האחרונה.

אמונה קטנה ילדותית ושטנית, כמו הובילה אותי לומר לך - דקה
לפני שלחצת על הגז בחזרה לבסיס, שלא תתקשר יותר, ובאסרטיביות
אופיינית השתקתי אותך מלהגיב, ואמרתי ביובש, בהתאמה ובדרמטיות,
כמו בסרטים, כמו גם לשכנע את עצמי:
"אני לא רוצה לראות אותך ל-ע-ו-ל-ם!"
שתי שניות אחרי זה, כשריח "החיפושית" שלך משאיר שובל של עלבון
ברחוב, נשארתי זקופה בפיג'מה על המדרכה שליד הבית, אני והג'ולה
שתקועה לי בגרון.
 
כשהתחילה המלחמה, מעבר לכל הפחדים, ידעתי שאם אדבר איתך, אפילו
רק שני משפטים קצרים, אצליח להתיר את ה"כישוף" ההוא שנועד להגן
עלי מפני אהבתך הבוגדנית, ובאותה עוצמה גם להחליש אותך.

יותר מהכל, אני זוכרת את פנינה צורחת לשפופרת שלי בפעם
המי-יודע-כמה, "הוא לא יכול לדבר, הוא באויר עכשיו" - מנסה
להתגבר על רעש מנועי המטוסים, ויותר מזה - על הנודניקיות שלי.

"...כמה זמן הוא באויר", לחשתי למזכירה האלקטרונית של תמיר
מהטייסת המקבילה, "כמה זמן..."
נבוך וסחוט, תמיר נשף אלי בגמגום, "כמה זמן... הוא באויר,
כנראה... שזה... לעולמים".

בימים שלאחר המלחמה, קיבלתי בזה אחר זה מכתב וגלויות עם בולים
מאיטליה מתאריכים של חודשים קודם, מהולים בגעגועים ובהבטחות
בניחוח נעורים שלא נגמרים לעולם.

כל שנה תוי-הפנים שלך מתחדדים, לובשים הבעה חגיגית של פגישה
מחודשת. המבט שהיה מיועד רק לי, הסומק שהיה אופייני רק לך
בלחיים, וכל 192 הס"מ הלבושים ברישול בסרבל - קמים לתחייה כמו
מעצמם - נוגעים בי באצבעות ארוכות של פסנתרן... עד ששוב נוסקים
למעלה ולוקחים איתם את האהבה לטיסה אחרונה בהחלט.