בוקר.
מתעוררת ליום חדש, יום הזיכרון. מעיפה מבט ישנוני וקולטת
בזווית העין את החולצה הלבנה, נושכת את השפה וקמה.

באוטו שומעים רדיו.
שירים עצובים ליום הזיכרון, שנוגעים ללב, או לפחות נגעו פעם,
עכשיו כבר כמעט התרגלנו.
מחוץ לחלון, שיירות של ילדים קטנים עם חולצות לבנות, בדרכם
לגן, או לבית הספר היסודי.
והיא מהרהרת בכך שתיקח רק הפסקה אחת, 15 דקות, כדי שהחולצות
האלו יהפכו למטונפות וחומות.
ויש פקקים, גם ביום הזיכרון - אבל אלו פקקים שקטים. ואת
הצפירות, אלו שנאמר עליהן שהן "יכולות להעיר מתים", לא ניתן
לשמוע, לא היום. היום נותנים למתים לנוח.

מגיעה לתיכון. כולם בחולצות לבנות, נראים מבוגרים הרבה יותר.
לא ניתן לזהות באנשים השקולים והשקטים האלה את הכדורסלנים של
בית הספר, את הערסים, את החנונים - ולרגע, כולם הופכים אחד.
ובטקס היא יושבת ליד החברים שלה, ומקשיבה.
לשירים, לקטעים, למכתבים שנשלחו ולא נענו.
לנאום של אב שכול, שכבר אין מי שיקרא לו אבא,
לזכרונות של ילדות שנקטעה, לגעגועים, ובעיקר להמון עצב.

ואז הצפירה - חזקה, חודרת, מהדהדת בכל האיזור ובתוך הגוף.
וכולם מרכינים ראש, והיא מרגישה שהכל מתרוקן - הריאות מתרוקנות
מאוויר, הראש ממחשבות, וכבר אין שום תחושה.
והאווירה כבדה, וכל מה שאומרים מחמיר את זה עוד קצת.
כשמרימים את הראש, היא מגלה, רואים את העיניים. עיניים שהיא
למדה להכיר היטב בשנים האחרונות, ורואה כל יום בבית הספר, אבל
כרגע הן נראות לא מוכרות. הן משדרות, נוסף לעצב, משהו חדש -
אולי פחד?
ואף אחד לא מעז להתבדח, או לומר משהו, או חלילה להזכיר...
שהצבא כל כך קרוב. כי הוא נראה כל כך רחוק...

ובסוף היום, כל מה שנשאר זו המדבקה, זיכרון ועצב. עצב שאין לו
סוף...