ערב שקט של יום רביעי, נר חמישי של חנוכה, ואני לא חושב
שהרגשתי כל כך לבד מאז שעברתי לגור בתל אביב. המשפחה שלי גרה
רחוק, וענייני עבודה ולימודים לא אפשרו לי לנסוע ולבלות איתם
את החג. לחברים שלי אין את הבעיה הזו, וכולם הצטערו כשהתקשרתי,
אבל הם לא יכולים. השותף שלי לא היה בבית כבר מאז יום ראשון,
וקודם תהיתי ביני לבין עצמי אם אני אמור לדאוג או משהו. פתאום
אני מבין שלא יצאתי מפתח הדירה כבר יומיים וחצי. פתאום אני
מרגיש שהקירות לוחצים עלי. אני חייב לנשום אוויר. בהחלטה של
רגע אני מגלגל ג'וינט, תופס מעיל ויוצא לכיוון הגן הציבורי
שליד הבניין.

אני אוהב את תל אביב בתקופות החגים. אני חושב שזו אחת הסיבות
שרציתי לעבור לכאן. אני גר ליד רחוב די ראשי, והכל צבעוני. חצי
מהרחוב מקושט בחנוכיות זוהרות וסביבוני ענק. החצי השני מקושט
בעצי אשוח ונורות בכל הצבעים. אני מוצא ספסל לשבת עליו,
ומדליק.

במשך דקה או שתיים אני מנסה לשאוף פנימה את רוח החג, ולנשוף
החוצה את הדכאון הקטן שנפל עלי. זה לא עובד. כמו תמיד, אני
מעשן לאט ונותן למחשבות שלי לרוץ מעצמן. שום דבר טוב אף פעם לא
יצא מזה. קול חזק של טריקת דלת מעירה אותי מהניתוק שלי. אני
רואה גוש מוזר יוצא מכיוון הבניין שממול, הולך לעברי ומתיישב
על הספסל. אני מסתכל לעבר הגוש ורואה להפתעתי שמתחת למעיל
הפרווה הענק מסתתרת בחורה יפיפיה, שבהיעדר כל הגדרה אחרת,
ובשילוב עם הג'וינט שהחזקתי ביד, עוצרת נשימה. אני לא חושב
שהיא אפילו שמה לב שאני שם. אני מתחיל לסקור את פניה, הדבר
היחיד שלא מכוסה במעיל. השיער שלה קצר, עם קצת קוצים והרבה
חלק. אני לא בטוח, אבל באור הרחוב המעומעם אני חושב שראיתי בו
גוונים של אדום. עובר לעיניים, לאף, לפה, וכל מה שאני רואה זה
אש להבה יוקדת. ברור לי שמישהו פגע בה. בלי מילים אני מציע לה
שכטה.

לרגע היא לא מבינה מאיפה הגעתי לספסל שלה. היא מסתכלת עלי,
מסתכלת על הג'וינט, שוב עלי, לוקחת אותו ומתחילה לעשן.
מהתנועות החדות שלה, והאש בעיניים, אני מבין שאת האחרון כבר לא
אקבל בחזרה. אני מוציא מהכיס את קופסת הסיגריות, ומתחיל לעשן
אחת חדשה. פעם נוספת, אני מוצא את עצמי על ספסל תל אביבי, ולא
באמת מבין מה קורה מסביבי. פעם נוספת אני מחליט לשחרר את
המושכות, ולתת לעולם לרוץ לבד. הלילה הוא יסתדר גם בלי העזרה
שלי. אנחנו ממשיכים לעשן, ביחד ולחוד. בעיקר לחוד. גם את
השיחות שלנו עם עצמנו אנחנו מנהלים לחוד, עד שפתאום היא מפנה
אלי את הראש בהחלטיות, לוקחת שכטה אחרונה מהג'וינט, זורקת אותו
על האדמה, ומסננת לעברי, "בן זונה...".

אני מסתכל עליה, מנסה להבין מה לעזאזל עשיתי, אבל היא לא חיכתה
לתגובה ממני. "קבענו להדליק נרות ביחד היום. קמתי מוקדם כדי
להספיק לעשות קניות. קניתי פאקינג מנורה, גוד דאמיט. טיגנתי,
בישלתי, אמרתי לשותפה למצוא לעצמה תעסוקה הערב כדי שתהיה לנו
את הדירה רק לעצמנו. ואני מחכה. ושום דבר. שקט. אני עם עצמי
לבד מסתכלת על מנורה כבויה ומגש סופגניות ושקט. שום ציוץ. ואז
הודעה בסלולרי. 'אני מצטער. לא יכול להגיע הלילה. לא הצלחתי
להתחמק מהערב אצל המשפחה של האשה'. אני מאוד שמחה בשבילך, אבל
מה בדיוק אני אמורה לעשות עם המידע הזה. בן זונה."  

"על מי אנחנו מדברים?", אני שואל בפחד, מנסה עדיין להבין. "על
דיוויד, החבר שלי. אבל מסתבר שאני לא החברה שלו. אני רק
הפילגש. אני זו שתחכה לו, לא משנה איך הוא יתנהג אלי. אני זו
שמכשכשת בזנב כל פעם שהוא נותן לי רבע תשומת לב. בן זונה!".

"אז למה את ממשיכה עם זה?"

"כי אני מפגרת. ככה זה. אתם כולכם כלבים ואנחנו כולנו מפגרות.
תכלס, מגיע לנו אתכם".

אני מוציא עוד סיגריה ומדליק לה אותה. "ספרי לי",  אני אומר,
"הכל מהתחלה".

הילה מתחילה לספר לי על החיים שלה בתל אביב, שהתחילו לפני קצת
יותר משנתיים. הדבר הראשון שהיא מספרת לי, כמובן, זה את שמה.
היא עובדת בתור מלצרית בפאב מפורסם על אלנבי, ועדיין מנסה
להבין מה היא רוצה לעשות עם עצמה. כמו הרבה בנות אחרות, היא
הגיעה לעיר הגדולה סתם כדי לחיות את הסטראוטיפ, ולראות אם היא
מסוגלת להתמודד עם החיים באופן כללי. קודם היא מצאה עבודה,
ואחר כך מצאה דירה קרובה. עוד כמה עבודות זמניות התחלפו בדרך,
אבל עכשיו כבר חצי שנה שהיא ממלצרת באותו מקום. דיוויד היה
הבעלים.

דיוויד התחיל איתה כבר עוד מראיון העבודה, והילה דחתה אותו
בנימוס, פעם אחר פעם. היא הייתה עוזבת את העבודה אבל לא יכלה
להרשות לעצמה. הטיפים היו טובים מדי, והיה לה הרבה יותר רע בכל
מקום אחר. אחרי שלושה חודשים בערך, הפאב חגג שנתיים, והייתה
מסיבה גדולה, סגורה לעובדים ומוזמנים בלבד. האלכוהול זרם
חופשי, המוסיקה הייתה מספיק רכה, וכשהוא בא הפעם, לא סירבה לו.
הם עזבו את המסיבה, והיא לקחה אותו לדירה שלה שהייתה קרובה.
מאז הם ביחד, או לפחות סוג של ביחד. היא מאוהבת בו כאילו היה
מתנת האלים למין האנושי, אבל סובלת מבפנים בכל יום שבו הוא לא
מתייחס אליה. הכי גרוע, היא אומרת לי, זה שהוא אפילו לא טרח
לתת לה את האשליה שיש להם עתיד. אין לו שום כוונה לעזוב את
אשתו, והיא יודעת בוודאות שיש לו גם אחרות. אבל עדיין, היא
פשוט לא מסוגלת לעזוב אותו.

כשנמאס לה לבכות ולספר על עצמה, היא מבקשת שאני אדבר קצת, אז
אני מתחיל לספר לה קצת על עצמי. אני מספר על איך ילד טוב אילת
מוצא את עצמו בעיר החטאים. לומד מחשבים, עובד בהייטק, ונמצא
בדרך המהירה לכסף גדול ודרדור מוסרי עמוק. עד שהגעתי לפה,
בקושי הייתי שותה וסמים היה משהו שיש רק במקומות אחרים. אף פעם
לא הייתי מסוגל באמת להתחיל עם בחורה, ואף פעם לא באמת נלחמתי
על דברים שאני רוצה בשבילי. העיר הזו שינתה כמעט כל דבר בתוכי.
בסופו של דבר היה לי מאוד קל לעשות את השינוי. אתה מגיע
ללימודים, ומאוד מהר מוצא את האנשים שאתה רוצה להסתובב איתם.
כמה דקות אחר כך אתה מגלה שאחד מהם מכיר את הבדואי שחוצה את
הגבול פעמיים בחודש, השני מסדר לך עבודה מטורפת והשלישי לוקח
אותך לשתות שלוש פעמים בשבוע. בשלב מסויים גיליתי שרוב האנשים
פשוט עוברים את החיים שלהם בציפיה שמישהו יגיד להם מה לעשות.
בשביל להתחיל עם מישהי, הייתי צריך את אותו הדבר בשביל לקדם
פרוייקטים ואת עצמי בעבודה, קצת בטחון עצמי. לא למדתי איך לפתח
אחד, אבל כן למדתי שנורא קל לזייף אותו. למרות הכל, ובגלל הכל,
הנה אני, נר חמישי של חנוכה, וכולי לבד.

"אתה יודע מה?", הילה מתעוררת לחיים, ואני רואה שהאש בעיניה
לאט לאט הופכת למשהו אחר. "הבית שלי מקושט, ויש לי חנוכיה
ונרות וסופגניות ואם אני אחזור עכשיו הביתה לבד סביר להניח שמה
שיקרה זה שאני אשבור את הכל על הרצפה ואבכה את עצמי עד שאני
אירדם. אתה רוצה לעשות איתי הדלקת נרות?"  לרגע אחד אני לא
בדיוק יודע איך להגיב. מצד אחד, בחורה יפיפיה שאני לא מכיר
מציעה לי לעלות אליה לדירה. מצד שני, בחורה יפיפה שאני לא מכיר
מציעה לי לעלות אליה לדירה...

"את יודעת מה... תני לי חמש דקות. אני קופץ הביתה, מחליף
לבגדים יותר חגיגיים, ואני בא".

"יש!", הילה מוחאת בכפיים בהתלהבות ומזכירה לי ילדה קטנה
בסרטים האמריקאיים של חג המולד.

אני הולך מהר ועולה הביתה. בבואתי במראה בוהה בי, בזמן שהמוח
שלי רץ במהירות של אלף מחשבות  לשניה. בסוף אני אומר למראה
שתלך להזדיין. אני מחליף בגדים, משפריץ על עצמי בושם, ורגע
לפני שאני יוצא מהדלת תופס בקבוק של יין אדום. הדירה של הילה
נמצאת פחות מחמש דקות הליכה ממני, אז מהר מאוד אני מוצא את
עצמי מצלצל בפעמון. הילה פותחת לי את הדלת, ובלי מעיל הפרווה
שמכסה את גופה הצנום, אני רואה שהיא לבושה בשמלה שחורה מדהימה,
ולא מסוגל להוציא מילה. הילה רואה את המבט הנדהם שלי, זורקת לי
חיוך ועושה סיבוב קטן שמראה לי את מחשוף הגב הענק שלה. היא לא
הייתה יכולה לדעת את זה בשום צורה שהיא, אבל זה הפטיש הקטן
שלי. רוב הגברים מתחלקים לשניים. יש את אלה שאוהבים את התחת של
הבחורה, ויש כאלה שאוהבים חזה. מבחינתי, גב ארוך שנגמר בשני
שקעים בצידי הגב התחתון, ולא צריך שום דבר אחר. אני נכנס
לדירה, והילה סוגרת את הדלת מאחוריי.

הילה עושה לי סיור מהיר בדירה, שכולל בגדול הצבעה לכיוון החדר
שלה, הצבעה לכיוון החדר של השותפה שלה, הצבעה לכיוון המטבח
וגרירה כמעט אלימה לסלון, עם שולחן גדול, טלויזיה, ושתי ספות.
הסלון כולו ערוך לקראת החג, וניכר שהושקעה בו המון אהבה ותשומת
לב. במרכז השולחן עמדה חנוכיה גדולה ומרשימה מוכנה להדלקת
הנרות המסורתית. ליד המנורה, קערה עמוסה סופגניות מכל המינים
וכל הסוגים. שתי קערות אחרות הכילו עשרות לביבות, שהילה גילתה
שאחת הן תפוחי אדמה, והשניה עשויה מבטטות. מתכון משפחתי, היא
אומרת לי, ושמה אצבע אחת על שפתיה, כמסמנת סוד כמוס. באור
הדירה אני שם לב שצפורניה כוסו צבע אדום עמוק, אם כי מבריק.
הילה מבקשת שאחכה רגע, והולכת למטבח. בינתיים אני שם לב לחום
הנעים שאופף את הדירה, וזורק את המעיל שלי על אחת הספות. היא
חוזרת עם שתי כוסות יין, ופותחן. אני חולץ את הפקק מהבקבוק,
ומוזג לשנינו בנדיבות. "קדימה!", הילה דוחקת בי, ואני מבין
שאני אמור לברך על הנרות. אני מאמץ כל כוח מחשבה צלולה שעוד
נותרה בי, מנסה להיזכר איך לעזאזל הולכת הברכה. הניחוש שלי היה
שזה מתחיל ב"ברוך אתה ה'", ומשם הכל מתחיל להתגלגל על הלשון.
אני מסתכל על הילה ורואה אותה מחייכת מאוזן אל אוזן. הברכות
מסתיימות ושנינו מתחילים לשיר ביחד את "מעוז צור", תוך כדי
התגלגלות צחוק חסרת מעצורים. אני מתיישב על הספה, ולוקח לביבה.
ביד אחת אני מרים את הלביבה, וביד שניה את כוס היין שלי.
"לחיים", אני אומר, והילה מתיישבת לידי. "לחיים".

אנחנו שותים מהיין, אוכלים לביבות, אבל לא אומרים הרבה. שנינו
לא בדיוק יודעים מה אנחנו אמורים להגיד במצבים כאלה, ומתחילים
להרגיש את אי הנוחות. "תודה שבאת", היא פונה ואומרת לי, "באמת
שלא רציתי להיות לבד הלילה". "העונג הוא באמת כולו שלי". בלי
לשים לב, אני מניח את ידי על ידה וממשיך, "אל תדאגי, אני לא
הולך עד שתגידי לי". הילה מסתכלת על הידיים שלנו, ומחייכת אלי
בשתיקה. היא מסתכלת אל תוך עיני, ועוברת דקה עד שהיא לוחשת
חרישית "אל תלך". שנינו מתקרבים, לא עוזבים לרגע את היד של
השני. הפעם תורי להסתכל אל תוך עיניה, הירוקות מסתבר, ואז אני
רוכן לנשק אותה. הילה נצמדת אלי בחוזקה, ואני עוטף את גופה
בזרועי. אנחנו מתנשקים עמוקות, הלשון שלי חודרת מבעד למחסום
שפתיה הרכות. טעמים של יין ולביבות מתוקות מתערבבים לנו בפה,
והראש מסתחרר לכל הכיוונים. בתנועה עדינה אני משכיב את הילה על
הספה הגדולה ומנסה לשכב על הצד לידה. השפתיים שלי עוזבות את
אלו של הג'ינג'ית הקטנה ששוכבת לצידי, ועוברות אל חלקי פניה
האחרים. עיניים, אף, לחיים, סנטר, ולאט לאט מוצאות את דרכן את
צווארה. קול גרגור יוצא מגרונה של הילה, והיא מותחת את ראשה
אחורה, חושפת בפני שפתיי גישה לכל צווארה במלוא הדרו הלבן. ריח
הבושם שלה מטריף את חושי, וגופי זז כאילו אין לי שום שליטה
עליו. לשוני מתחילה לחקור את השקע שנמצא בדיוק בין הצוואר
ללסת, מפלסת את דרכה חזרה מעלה, לכיוון תנוך האוזן. ידי הימנית
באותו הזמן מתחילה את מסעה לאותו הכיוון, אבל מחליטה להתחיל
אותו מהרגליים. הילה, מצידה, מתמסרת לחלוטין למגע גופי, משמיעה
קולות בלתי רצוניים של הנאה, עוזרת לי לוודא שהיא עדיין איתי.
אני מתחיל להרים את ידי במעלה רגלה של הילה, חושף עוד ועוד
מגופה הענוג. אני מלטף את פנים ירכיה בעדינות עם האגודל, משתדל
בכל כוחי לגעת לא לגעת בקו האסור. נשיפות קטנות מגיעות אל
אוזניי וכשהילה לא יכולה יותר היא הודפת אותי והופכת את הכוחות
בינינו. פתאום אני מוצא את עצמי שוכב על הספה, ומעליי יושבת
מלאכית אדומה בשמלת ערב חושפנית. "אל תזוז", הילה אומרת,
ומושיטה את שתי ידיה לעבר גבה. קול זמזום מהיר של ריצ'רץ'
נפתח, והשמלה נופלת כמעצמה, חושפת חזיית תחרה שחורה, המסתירה
עמק אבוד ונכסף בין שתי גבעות נחשקות. הילה מחייכת למגע תגובתי
המזדקרת, ושוב הידיים נשלחות לכיוון הגב. הפעם תור החזיה
ליפול.

הילה רוכנת לעברי, נושקת לשפתיי, ולוחשת לי באוזן, "חג שמח".