בחנות שטיחים קטנה היו לחיים, מוכר השטיחים, המון שטיחים
מיוחדים:

היו לו שטיחים עבים ושטיחים דקים, שטיחים רחבים ושטיחים צרים,
שטיחים עם צבעים, שטיחים עם ציורים ואפילו שטיחה אחת עם
פרנזים.

אבל היה בחנות גם שטיח אחד, שלא היה בו שום דבר מיוחד.

הוא לא היה עבה ולא דק, לא הייתה לו דוגמה ולא ציור, הוא לא
היה גדול במיוחד או קטן במיוחד, הוא היה שטיח פשוט וממוצע.

מדי פעם היו נכנסים לחנות קונים ומחפשים את השטיח שהכי יתאים
עבורם, אבל אף פעם לא בחר איש בשטיח שלא היה בו שום דבר
מיוחד.

יום אחד פנתה שטיחונית צעירה ואמרה לשטיח:
"תגיד, למה אתה לא מקשט את עצמך? אף אחד לא קונה אותך כי אין
בך שום דבר מיוחד!"
"אותי, למשל, קנתה גברת וינשטין מהקומה השלישית כי אהבה את
הפרנזים שלי," הוסיפה בגאווה.
"אני לא רוצה שיקנו אותי," ענה לה השטיח, "טוב לי פה."
"אתה לא רוצה שיקנו אותך?!" נדהמה השטיחונית. "למה?"
"כי אני לא אוהב רגליים." ענה לה השטיח.

"שטיח שלא אוהב רגליים?!" השטיחונית כמעט נחנקה.
"אב... אב... אבל... הרי זה מה שאנחנו השטיחים עושים. אנחנו
שוכבים על הרצפה כדי שאנשים יוכלו ללכת יחפים, ילדים יוכלו
לשחק ו..."

"אני לא רוצה לשכב על הרצפה," קטע אותה השטיח, "ואני לא אוהב
רגליים! ואני לא רוצה להיות השטיח של אף אחד, טוב לי פה."

בדיוק באותו הרגע הגיעה גברת וינשטין ושילמה עבור השטיחונית.
מאז היה השטיח תלוי בשקט ואף שטיח כבר אפילו לא פנה אליו
יותר.
עברו ימים ושבועות, ושלושה מבצעי סוף עונה כבר נחתמו, והשטיח
עוד תלוי היה בחנות, ואיש לא קנה אותו.

חיים המוכר כבר לא ידע מה לעשות,
"מה אעשה איתך?" חשב בינו לבינו בקול רם. "אולי פשוט אשים אותך
בפח האשפה..."

(השטיח נבהל! הוא לא רצה להיות שטיח רחוב, מדרס לחתולים
ולרוחות)

"...לא, לא אוכל להשליך אותך," המשיך חיים להרהר.

(והשטיח נרגע)

"אולי פשוט אתן אותך לגברת וינשטין מהקומה השלישית..."

(השטיח נבהל! הוא לא רצה לשכב על הרצפה של גברת וינשטין, ועוד
ליד השטיחונית עם הפרנזים!)

"...הו לא, היא הרי קנתה כבר את השטיח עם הפרנזים."

(והשטיח נרגע)

"...אני יודע!" קרא חיים, "אניח אותך להיות שטיח הבית שלי, אתה
תכסה את רצפת החנות," וכבר החל להביט, להמהם ולפנות מקום על
הרצפה.

(השטיח כמעט רצה לבכות! רק לא רצפה של חנות! כל כך הרבה
רגליים, אנשים, חיות וחיים, שבקושי שוטף את החנות)

"בעצם, אין בך שום דבר מיוחד. עדיף שלא, זה לא יהיה מקדם
מכירות," אמר חיים מאוכזב אחרי כמחצית השעה.

(והשטיח נרגע)

"אז מה אעשה איתך?"

(השטיח היה במתח, וכבר כמעט התפוצץ)

חיים הביט בשטיח, כחכח בגרונו, העביר ידיו על זיפי זקנו, הלך
הנה והנה וצמצם את עיניו.

"אני יודע! אשאיר אותך בדיוק איפה שאתה, בדיוק היכן שהיית כל
כך הרבה שנים, זה המקום שהכי מתאים לך."

(והשטיח נשם לרווחה)

ומאז, בחנות השטיחים הקטנה, שטיחים באים ושטיחים הולכים, כולם
מיוחדים וכולם שונים ורק שטיח אחד, שאין בו שום דבר מיוחד,
נשאר, והוא ממש מאושר.