כמו בכל יום זיכרון מאז כיתה ט', גם השנה אני משתתפת בטקס הנחת
הזרים בבית הקברות בקיבוץ.
אני זוכרת איך בשנה שעברה אני וגיל, שנשא איתי את הזר, הלכנו
לדבר עם בן כיתה של החלל "שלנו", כדי שקצת נשמע עליו ונכיר
אותו. אני זוכרת איך סופר לנו כמה שהוא היה חכם, ש"הוא קרא
שייקספיר עוד לפני שאנחנו הגענו לכתה ו'," וכמה מוכשר ונחמד
היה.
אני גם זוכרת שסיפרו לי איך הוא מת.
אבל אז, בכתה י', אני לא בטוחה שממש הבנתי.
נכון, כבר ידעתי המון על הצבא והבנתי מזמן מה זה מוות, אבל
עדיין הייתה מין הרגשה כזאת שמשהו חסר, שמשהו לא מובן, שאולי
אם הייתה נאמרת עוד מילה אחת הייתי מבינה, אבל היא לא נאמרה
ואני נשארתי בהרגשה הריקה הזאת.
זה לא מנע ממני להשתתף בטקס ולדעת שאני צריכה להרגיש כבוד שיש
לי אפשרות להיות חלק מזה, להבין... אבל אני לא חושבת שהייתי
בטוחה שאני מבינה. אני לא חושבת שידעתי מה אני אמורה להבין
בכלל.
תמיד בימי זיכרון הייתי חושבת על אבא, אמרו חייל, ישר אבא,
ושתמיד פחדתי שמשהו יקרה לו. זה מה שהיה יום הזיכרון בשבילי -
דאגה ופחד.
הייתי חושבת על החיילים, כמובן, ועצובה שלא הספיקו לחיות יותר,
לראות יותר, ועל המשפחות השכולות שאיבדו מישהו יקר שלהם, ואז
הייתי שוב חושבת על אבא ובכלל על כל המשפחה. מה אם מחר יקרה
משהו ואני לא אראה אחד מהם יותר...
אבל השנה זה יותר מוחשי, השנה זה קרוב.
אני כבר מכירה המון חיילים, ואני, אישית, כבר חושבת כל הזמן על
הצבא ומה אני רוצה לעשות, ועכשיו, בשבוע הזה, זה מכה בי חזק
יותר מבכל שנה אחרת, הרי לי יש עוד שנתיים בערך עד הגיוס.

ערב יום הזיכרון. עכשיו אנחנו מכינים את הזרים, שמים עלים
ירוקים פרחים צבעוניים וסרט שחור על כל אחד עם השם. כל כך הרבה
שמות.
אני צוללת לתוך מחשבותי ומפסיקה לשמוע את קולות חבריי המדברים
מסביבי. השנה זה אחרת, לא כמו בכיתות ט' ו -י', השנה זה קרוב
יותר. המחשבות שלי מתחילות לגלוש למקומות שאינני רוצה להגיע;
מה עם מישהו ימות, מה אז? הרי היום בארצנו אפשר לנסוע לסיבוב
קניות או לסרט ולא לחזור. ומה אז? איך אתמודד? מה אעשה? איך
אעזור?
חברתי קוראת לי וקוטעת את מחשבותי השחורות, אבל איני בטוחה
שעדיף כך.
"מה את חולמת?"
"סתם... חולמת."
חולמת... מתי כבר נתעורר מהחלום הזה שכבר מזמן הפך לסיוט?
גם לי הבטיחו שלום, אבל בשלום אין הרוגים, אין כאב, אין צער
בלתי נתפס, אז מה זה? אני כבר אומרת לעצמי לעזוב. מה כבר יצא
ממחשבות כאלו? מה שיצא עד עכשיו - אני עונה לעצמי - כלום.

יום הזיכרון. היום הטקס. כבר אתמול עשינו חזרה ועכשיו
מתחילים.
אחרי הצפירה אנחנו הולכים לבית הקברות.
אני לא זוכרת את מחשבותי בשנים הקודמות, אני מנחשת שזה משהו
כמו - ''צריך לעמוד זקוף, בכבוד, זה חשוב.''
אבל השנה אני לא חושבת על זה כל כך, השנה בעומדני כאן, בחולצה
לבנה מגוהצת, מחשבותי על בת-דודתי ערבה, שהיא לי יותר כמו
אחות, שעכשיו בצבא, ואני דואגת יותר.
על בן-דודי נתן, שנושא היום את הזר איתי, שכבר קיבל תאריך גיוס
לספטמבר אם אני לא טועה.
על אבי, שלא מקבל יותר מילואים, אלא במקרי חירום, הוא אומר
לי.
על חברי, שכמוני, כבר נכנסים לתהליכי הגיוס של ''הצו הראשון''
(כתה י"א, בכל זאת).
על בת-דודתי השניה (יש הרבה) מירון, שהולכת שני אנשים לפני,
שאומנם תתגייס אחרי, אבל עדיין אני דואגת.
לכולם אני דואגת. אומרים לי שיותר מדי לפעמים, אבל במציאות
שלנו אפשר להאשים אותי?
עכשיו, כשעוד שנייה קוראים בשמו של החלל "שלי", ובצפירה שהייתה
לפני בערך רבע שעה, אני עומדת זקוף, גאה בחיילים של הארץ,
במשפחתי, בהיותי יהודיה (אל תבינו לא נכון, אין לי בעייה עם
נוצרים ומוסלמים, חס וחלילה) וכן, גם בארצי, למרות שלפעמים
אנשים מעלים לי את הסעיף והחלטות של מנהיגנו גורמות לי לחשוב
"מה?! על מה הם חושבים בדיוק?!"
אני גאה. אין לי ארץ אחרת ובסופו של דבר צריך להתמודד. איננו
יודעים מה יקרה מחר, אבל אי אפשר לדעת אם נתחבא בפינה מרוב פחד
ממה שצופן העתיד.

איני יודעת מה היה הרעיון של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אולי סתם התלהבתי כי זו פעם ראשונה שאני כותבת פה.
אולי סתם הייתי צריכה להעביר לכתב את ההגיגים שלי, כי לפעמים
יותר קל לי להבין את עצמי ככה.
אינני יודעת, נראה.