הוא טוען שאינו כועס,
עושה חמישים דברים במקביל,
מדבר עם שבעים אנשים וכל זה,
לא מוכן לשחק איתי ברמזים.
פתאום הרגשתי כמו איזה חלק מההמון
וגם אני כמותם צובאת על הפתחים,
מתחננת לכרטיסי תשוקה
במשרדי הכרטיסים של הכמיהה
בכניסה חמש מאות ושתיים לארץ הסיפוק.
אני שונאת את ההרגשה הזו,
שונאת את חוסר האונים הזה.
אז עשיתי מה שאני עושה הכי טוב,
הלכתי לי ודיי.
סגרתי את האייסי
את האינטרנט
וניתקתי את הטלפון,
לחסוך לו אותי בתור הארוך
לקופות הצדקה של תשומת הלב שלו.
אז מה אם אני עצובה ובוכה כאן לגמרי לבד,
ולכמה שניות הייתי זקוקה לסימני הסימפטייה שלו אליי.
אז מה, יש אנשים של אינטרנט ויש אנשים של חיים
וזה לא תמיד חופף.
וחבל. |