בעיירה קטנה מוליך הרוח את הקול וחלל האוויר מגיד דבר
ומכאן טבעי דבר ידיעת היישוב כולו על בואו
בלהט הדברים הייתי משתפת עצמי ברצינותה של השעה
ומקבלת את פניו.הרי שלי הם.
תיק בגדיו היה ראשון להיזרק לצד החדר, אז הביט אלי ברוך וביקש
שיתוף-סתר במבטו.
האם הרגיש את כוחה של סופת הרגע? נראה שכך, כשנשק לי ידעתי.
אינני מטיבה לגהץ את בגדיו. תמיד אני נחפזת או מבקשת לעשות
למעלה מין המידה ולוחצת על המגהץ כדי לשוות לבגד חדישות שאיננה
עוד, כאילו הטיפול בו כדי לפצות על הבלאי.
מתחת למיטה הגדולה היה לנו מלאי קבוע של כריות שניצחו על
חלומותינו.
לעיתים היו אלה רק לילותיו שכן נשארתי לשמוע איך נשימתו החטופה
נותנת קצב בדממת הלילה של החדר.
עולם ילדותי היה מוגן על ידי זו. לא פקחתי את שמורות עיני.
הוספנו ליהנות מחלומנו באין מפריע שעה שהשמש עלתה לרום השמיים
ומילאה את החדר מקצה ועד קצהו השני ובאור מסמא פיזרה כל קמט צל
קל.
השקפנו על העולם בהיפוכו, הראש למטה והרגליים אל הקיר בחדר.
מבעד לחלון הפתוח לרווחה נשתקפו ענני הלובן האטיים על המרחבים
הכחולים של השמיים, כמו באותם חלומות.
לא היה בי ספק כי המיית לבי ברורה. לא העזתי לומר אהבה, מילה
זו הייתה בעיני רחבה מדי, מגית מדי, גם ספרותית מדי.