ביום הזיכרון, אני מוצאת עצמי עומדת בהיכל הספורט של הבית ספר
המחורבן שלי, למרות שהוא כבר לא שלי, מהיום הוא כבר לא. אז אני
עומדת שם ופתאום אני קולטת, שזה הטקס האחרון שאני אראה במוסד
המקולל הזה, שזאת הפעם האחרונה שהחריץ הלא אסתטי שלי ייחשף
בפני האומה, בעוד אני יושבת עם ג'ינס נמוך על מדרגות היכל
הספורט. אף פעם לא באתי עם חולצה לבנה לטקסים. אפילו כשהייתה
לבנה, הייתה מכוסה בהדפס צבעוני שכמעט ולא אשאיר זכר ללובן
ה"טקסי" של החולצה. לא יודעת...אולי זה ממרדנות, מהצורך הבלתי
נשלט הזה, להיות תמיד שונה... אנטי-קונפורמית משהו. אני בחרתי
בגופית גולף בצבעי פסטל, חשבתי שאם לא לבן אז לפחות שיהיה
בהיר. אני עוברת ליד המורות שאני כל כך מתעבת, לא מסתכלת להם
בעיניים, עוברת אותן בשתיקה. הן כבר לא המורות שלי, עכשיו הן
לא יכולות להגיד לי מה אני כן ומה אני לא. צפירה, הרוב עומדים
דום כמו חיילים, ראשם מורכן. ואני מסתכלת על כל הנוכחים באולם,
עוברת אחד, אחד, אפילו מסתכלת בעיניים לאלה שלא הרכינו ראש.
מוזר, תמיד יש את הדפוקים האלה מהחטיבה שמתחילים לצחוק באמצע
הצפירה, אבל הפעם - דממה, אפילו לא גיחוך הכי קטן, המורות כבר
התחילו להתעצבן שאף תלמיד לא מעצבן אותן. באותו רגע, עברה לי
רק מחשבה אחת בראש, הסתכלתי על כולם וחשבתי שכל אחד ואחת מהם
יכולים למות, שאולי, הצפירה הזאת, היא הצפירה האחרונה שישמעו
בעוד הם עומדים על האדמה ולא מתחתיה. יכול להיות ששנה הבאה,
ביום הזיכרון, נעמוד ונזכר בהם, יכול להיות אפילו שיעמדו
ויזכרו בי. עכשיו אני חושבת, מה אנשים אחרים חשבו באותה הדקה
בדיוק. אני חושבת שהרוב סתם בהו ברצפה, מוצפים במחשבות על
הדיסקוטק שיצאו אליו היום בערב, אני גם חושבת שיש לי נטייה
לחשוב שאף אחד אחר לא חושב על דברים שאני חושבת, למרות שאני
יודעת שאני טועה. אני גם יודעת שצריך לקרוא את המשפט הקודם
מספר פעמים כדי להבין אותו באמת.
הטקס התחיל, כרגיל באיחור, זה ודאי היה מאוד מפתיע אילו היה
מתחיל בזמן. כנראה שיש חוק כזה, לגבי דברים שאמורים להתחיל
באיחור. קרה לכם פעם שהסתכלתם על מישהו מהופנטים, וממש יכולתם
לראות את ההילה שמסביבו? מן אור לבן כזה שמקיף אותו, מטשטש את
כל שאר האנשים שמסביבו, אתה מביט בו ומרגיש שכל השאר זאת רק
תפאורה, הזרקור הלבן מהיר עליו ורק עליו. נשמע מוזר? לי זה קרה
מספר פעמים, חברה שלי,ליאת, חושבת שזה מוזר, אולי זה באמת
מוזר, אבל קשה לי להאמין שרק אני רואה את זה, אני בטוחה שעוד
אנשים מסוגלים. כששני עלתה על הבמה ושרה, האור הקיף אותה,
ההילה שלה טשטשה את כל היושבים בהיכל, היא ממש זהרה. אף פעם לא
ראיתי אותה ככה, פתאום הסתכלתי עליה בצורה שונה לגמרי. תמיד
ידעתי שיש לאנשים רגשות, עכשיו, שהסתכלתי על שני שרה, הייתי
בטוחה. אני זוכרת שליאור אמר לי פעם, שהוא רואה את ההילה שלי,
גם מתקשר אחד שפגשתי אמר לי את זה. מעניין עם מישהו פעם הסתכל
עלי כמו שאני הסתכלתי על שני.
הטקס מאוד ריגש אותי, הוא גרם לי לחשוב על החיים דווקא, לא על
המוות. התעוררה בי תחושה מוזרה, רציתי פתאום להגיד, אני אוהבת
אותך, לכל מי שאני אוהבת, רציתי שידעו. היום הזה, יום הזיכרון,
בתכלס הוא יום שאין בו מה לראות בטלוויזיה, אתה מוצא עצמך יושב
ובוהה. גם אם אתה אישית לא מכיר אנשים שנפלו, אתה לא יכול שלא
לחשוב, לא משנה על מה אתה חושב, זה לא חייב להיות משהו שקשור
ליום הזה. יום הזיכרון הוא יום של מחשבות. השם הזה, 'יום
הזיכרון', כל החיים אתה נזכר, הכל תמיד בא והולך, אבל זיכרונות
זה דבר שתמיד יישאר, טוב לא תמיד, לפחות עד שנהפוך להיות
סניליים.
בזמן האחרון התחלתי להיזכר בכל מני דברים מהיסודי ומהגן, דברים
שבכלל לא ידעתי שנכנסו לתודעה שלי, כמו למשל הפעם שנועה כהן
צחקה עלי, בגלל שהייתי הילדה היחידה בכיתה ה' שהיו לה שערות
בבית שחי, אני זוכרת שזה היה במסיבת פיג'מות של שיראל ושכולנו
לבשנו פיג'מות בייבי דול שאימא של שיראל נתנה לנו, איך לעזאזל
היו לה 12 בייבי דולס...?!
התחלתי לספר הכל למיטל וליאת, וביחד צחקנו עלי שאני זוכרת את
כל הדברים האלה. זכרתי הכל, גם את השכן של דוד שלי עם הגבות
המחוברות שהיה איתי בגן, ואת זה שהיה בינינו הסכם שיום אחד
נתחתן. והוא אהב אותי, למרות שהייתי שמנה עם שיניים שחורות
וכינים, ואני אהבתי אותו, למרות שהיו לו גבות מחוברות. ולמרות
שהיינו רק בגן תת-חובה, אהבנו אחד את השני באמת. חשבתי שזה שכל
הזיכרונות האלה באים לי עכשיו, אולי זה אומר שאני עומדת למות.
תמיד אומרים שאנשים שעומדים למות, רואים את כל החיים שלהם
חולפים להם מול העיניים. ליאת ומיטל צחקו ואמרו שאני מדברת
שטויות, למרות שהן ידעו שאני רצינית.