- "אילן! בוא תראה! היה פיגוע בתל-אביב! יש עכשיו מבזק, באמצע
הסרט!" - מעיין צעקה מהסלון. אילן ישב במטבח ועישן סיגריה. הוא
ידע שתוך חמש דקות מעיין תעזוב אותו. הוא לא רצה שזה יקרא אבל
לא היה לו מה לעשות בקשר לזה. אם הייתה לו יכולת השפעה על מה
שקורה, עכשיו הוא בטוח היה מפעיל אותה.
האור במטבח היה מעומעם וענן של עשן גרם למטבח להריח כמו איזה
פאב. כוס נס עם חלב עמדה מולו. ליד הכוס הייתה מאפרה ובה ארבעה
בדלים, מהסיגריות של אילן. הוא עישן את כולן בדקות האחרונות,
אחרי שהבין את מה שתיכף יתרחש. הוא לקח עוד שאכטה.
הוא הכיר את מעיין בטיול, לפני יותר משנתיים. כל אחד מהם נסע
עם החברים שלו לאותו טיול. זה היה פברואר והם נפגשו באיזה אתר
סקי בצרפת. היא הייתה תקועה על החבר הקודם שלה וחברות שלה
החליטו להוציא אותה קצת מהארץ, שתהנה ותשכח מהמניאק. הוא נסע
עם חברים שלו כי הם נוסעים כל שנה. בוקר אחד, הוא ידע שהוא לא
יוצא למסלול ונשאר בלובי. גם היא נשארה, בגלל שהיא בכלל לא
ידעה איך לעשות סקי וניסיונות הלימוד שלה כשלו. הם קלטו אחד את
השני והתחילו לדבר, בתור שני הישראלים היחידים בלובי. מהר מאוד
הם נכנסו לשאלות קיומיות. הוא היה ממש חמוד ונתן לה פתרונות
לכל מיני מצבים של החיים ותשובות לכל מיני שאלות, כמו למה החבר
הקודם עזב אותה וכל מיני תהיות שהטרידו את נפשה הפגועה. היא
ידעה את התשובות, היא פשוט הייתה צריכה שמישהו אחר יגיד לה
אותם, כדי שהיא תקלוט. וכך התפתחה יופי של ידידות, שנמשכה
יומיים, אחריהם היא חזרה לישראל והוא נשאר לעוד יומיים. אחר כך
הם לא היו בקשר אולי חודש, למרות שהחליפו טלפונים. יום אחד,
היא התקשרה אליו וכשהם נפגשו הם לא אמרו כלום. פשוט התנשקו.
היא הייתה בטוחה שזהו, זאת אהבה אמיתית. כזאת שכותבים אליה
בספרים ומפנטזים אליה. הוא פשוט ידע מה היא רצתה ונתן לה את
זה. רק אחרי כמה חודשים התחיל להתאהב בה. זה היה רגש חדש
בשבילו.
- "ארבעה הרוגים באמצע רחוב. שלוש עשרה פצועים, ביניהם ילדה בת
ארבע, שאימא שלה במצב אנוש" - אמר, כאילו לעצמו, בקול רם. הוא
כבר ידע את התוצאות של הפיגוע.
הוא היה מעדיף שלא לדעת כאלה דברים אבל זה לא בשליטתו. הוא ככה
מאז שהוא זוכר את עצמו. כשהיה ילד היה הכי טוב במחבואים. הוא
תמיד ידע, כמה דקות לפני, איפה ה-'עומד' הולך לחפש. בתיכון,
היה בקבוצת הכדורגל. בכוונה ביקש להיות שוער. תמיד ידע לאן
הכדור הולך, עוד לפני תחילת ההתקפה של הקבוצה היריבה. לא
הבקיעו לו אפילו גול אחד כל תקופת התיכון.
בצבא הכישרון המוזר הזה, הציל אותו ושלושה מהחיילים שלו פעם
אחת ברפיח. הם היו בתצפית במיקום יחסית שקט, באיזה מבנה. בשלב
מסוים הוא כבר ידע. זאת לא הייתה בדיוק ידיעה. הוא היה,
איכשהו, מרגיש את זה. אילן אמר לחיילים שלו לצאת החוצה ויצא
אחריהם. כשהם התרחקו מספיק מהבניין הוא אמר להם שזה הזמן
להסתובב ולהסתכל לכיוון המבנה. באותה השנייה טיל נ"ט פגע בבית
וגרם לו להתמוטט. אלוף-הפיקוד לא ידע איך להגדיר את זה. הוא
אמר שזה מזל והעניק לאילן אות הוקרה על זה שהוא הציל את החיים
של החיילים שלו.
הכישרון הזה גם עזר הרבה בחיים האישיים. בוויכוחים הוא תמיד
הקדים בטענותיו את אלו שהעזו לעמוד מולו. עם נשים הוא היה ענק.
כל מי שהיה איתה אי פעם, תמיד קיבלה אותו כמתנה מהשמיים, זה
שיודע מה הן צריכות, עוד לפני שהן ידעו, הוא היה הגבר היחיד
שהבין אותם, עוד לפני שהן הבינו את עצמן. הכישרון הזה עזר הרבה
לסובבים. אבל אילן סבל מבדידות. הוא כמעט אף-פעם לא השתמש בדבר
הזה לעצמו.
הוא תמיד הרגיש שונה. לא משנה כמה הוא היה עוזר לאנשים בעזרת
היכשרון שלו, הוא היה עושה הכל כדי להיפטר ממנו. הוא אפילו
ניסע להתאבד פעם. עם סכין, בתחילת התיכון. ברגע שהסכין נגעה
בעור הוא הפסיק כי ידע שאחותו תכף תתפרץ למקלחת ותעצור בעדו.
אחרי כמה דקות הוא כבר ישב שם, בוכה על אחותו. על החיים
המוזרים האלה שהוא קיבל.
האנשים היחידים שידעו על זה הם שני הוריו ואחותו. כשהוא היה
בהודו, אחרי הצבא, ההורים נהרגו בתאונת דרכים. מיותר להוסיף,
שכשקיבל את ההודעה על פטירתם, היה כבר מזמן בדרך לשדה התעופה.
הוא ידע שההורים שלו נהרגו, עוד לפני שהם הספיקו להיכנס לאוטו
ולא יכל להזהיר אותם. כבר הרבה פעמים הוא ניסה לשנות את
התוצאות של מה שראה. תמיד לשווא. הוא לא ידע איך להתמודד עם זה
ופשוט היה מדחיק את זה. כל כמה חודשים היה נשבר. אף אחד לא היה
שם בשבילו, כי הוא לא רצה שמישהו ידע על כל זה. חברים שלו,
הטובים, כבר התרגלו לא להבין למה הוא נעלם כל כמה חודשים,
לתקופה כזאת או אחרת. הם קיבלו אותו כפי שהוא והוא לא יכל
לחלוק את החלק הזה של החיים שלו עם אף אחד. בנות הזוג השונות
שלו, עד כמה שהן היו מרוצות, היו שמות לב לזה שהוא נורא סגור,
כשזה היה מגיע לחיים שלו. לכל אחת היה לוקח כמה חודשים בודדים
עד שהיא הייתה מוצאת את עצמה, מתאפסת על עצמה, על הביטחון
העצמי ששאבה ממנו, הייתה נעמדת על הרגליים ומנסה לחפור לתוך
אילן, שמצדו לא רצה שיקרה משהו שיגרום לאנשים לדעת, את מה שהוא
מסתיר כל כך הרבה זמן. וכן, הנשים האלה, כל אחת בדרך שלה,
ובזמן שלה, היו קמות והולכות. זה היה צפוי מראש.
את הבית הזה, שהוא ומעין נמצאים בו, הוא הרוויח במכירה פומבית.
הוא היה של איזה איש עשיר וגלמוד, שלא היה לו למי להוריש אותו.
העירייה עשתה מכירה פומבית ואילן ידע מתי להציע את ההצעה שלקחה
את הבית ברבע מהמחיר. הוא גר כאן שנה וחצי כבר. חצי שנה אחרי
שהוא ומעיין נהיו ביחד. הוא היה בטוח שזהו, החיים מתחילים
לחייך אליו. הוא אפילו קיבל קידום בעבודה.
- "איך ידעת?" - מעיין העירה אותו מהחלום בהקיץ ששקע אליו
הרגע.
- "איך ידעתי מה?" - אילן לא צעק, הוא דיבר בקול רגיל
ובאפאתיות. הוא ידע למה היא התכוונה אבל ניסה בכל דרך אפשרית
למנוע את מה שהוא כבר ידע שיקרה.
- "הקטע עם הנפגעים. אמרו שהפיגוע היה לפני 'דקות ספורות'. איך
אתה כבר יודע את זה?" - היא המשיכה לצעוק מהסלון, בזמן שאילן
חיקה עם הפה את מה שהיא אומרת, תוך כדי הוצאת עשן. תיכף, שנייה
אחרי שהיא תוכיח לעצמה שהוא צדק במאה אחוז היא תסגור את
הטלוויזיה ותבוא אליו. יהיה לה מבט מופתע ולא מבין.
אילן כיבה את הסיגריה במאפרה. הוא קירב לעצמו את כוס הקפה ולקח
שלוק. הקפה היה בדיוק בטמפרטורה המתאימה. הוא הוציא את סיגריה
נוספת והדליק אותה, כשסיים, הוציא אותה מהפה והניח את המצית על
יד הקופסא. לקח עוד שלוק מהקפה והרים את המבט שלו. עוד כמה
שניות הוא ישמע איך מעיין תכבה את החדשות ובליווי הרעש המציק
של נעלי הבית, שהיו לה אצלו, תכנס למטבח.
- "מה? איך ידעתי?" - אילן דיבר שנייה לפני שהיא הוציאה צליל
מהפה. הוא אמר את מה שהיא רצתה להגיד.
- "ככן..." - הייתה לה הבעת סקרנות על הפנים. מעט פחד.
- "שבי." - הוא הצביע על הכיסא שהיה מולו. - "אנחנו צריכים
לדבר". הוא ידע מה הוא הולך להגיד. בראש שלו זה כבר קרה.
- "אני לא מבינה. איך ידעת את התוצאות של הפיגוע...? עוד לפני
הכתב..." - היא הסתכלה עליו ופזלה לכיוון הסיגריות, למרות
שהחליטה שהיא מפסיקה.
- "תדליקי" - הוא העביר לה את הקופסא בידיעה שהיא תדליק אחת.
- "אני לא יודעת אם אני רוצה" - היא ענתה בהססנות. אילן כבר
ידע שהיא רוצה. הוא קירב אליה גם את המצית.
- "תקשיבי לי בבקשה... אני אוהב אותך מאוד. מעולם לא הרגשתי
ככה כלפי מישהי".
מעיין הסתכלה עליו קצת מפוחדת. היא הזיזה את המבט לשנייה, כדי
להסתכל על הסיגריה בזמן שהיא מדליקה אותה. היא הוציאה אותה
מהפה אחרי שאכטה ואמרה, עם חצי חיוך, בהומור שלה
- "אתה לא הולך למות לי או משהו, נכון?"
הוא נתן לה לסיים את המשפט, למרות שמבחינתו, לא היה צריך.
- " לא. אני לא הולך למות. אבל בסוף השיחה הזאת את תיפרדי
ממני."
- "מה?" - היא שאלה בהלם. - " על מה אתה מדבר?" היא הייתה נורא
לחוצה מכל הדרמטיות.
- "אנחנו ביחד כבר שנתיים, נכון?" - היא הנהנה עם הראש כדי
לאשר את השאלה הרטורית.
- "אני הולך לספר לך משהו שלא סיפרתי לאיש למעט המשפחה שלי. יש
לי כשרון כזה... אני לא יודע איך להגדיר אותו כי מעולם לא
הייתי צריך. אני יודע... אני יודע מה יקרה עוד חמש דקות. מה
יקרה בכלל. לי, לך, לכולם. זה לא מוסבר, אני פשוט יודע. אם
תחשבי רגע, את תזכרי בהרבה מקרים שבהם ידעתי. נגיד, כשהלכנו
לבדוק אם את בהריון? כשישבנו וחיכינו לתשובות והיית בלחץ אז
הלכת לעשן, כשחזרת אמרתי לך את מה שהרופא אמר לך כמה דקות
אחריי. או כשהתקשרת אלי ואמרת לי שאת אמורה לקבל את התוצאות של
המבחן המסכם שלך? ואמרת לי שנכשלת ואני צחקתי ואמרתי את הציון
שלך? אחר כך, כשקיבלתם תוצאות, התקשרת אלי וצחקנו ביחד שאני
נביא ואנחנו צריכים למלא לוטו. את זוכרת?"
- "מה?" - מעיין הייתה מבולבלת -  "למה לא סיפרת לי קודם? איך
זה קרה לך? מה...? מה שואלים בכזה מצב?"
אילן לקח עוד שאכטה מהסיגריה וענה -
-  "לא סיפרתי לך קודם כי... כי ככה. ואיך זה קרה לי? זה לא
משנה. את אפילו לא שמה לב למה שאני אומר. את חושבת על זה שאת
לא מעכלת את זה וחייבת  לנשום קצת אויר"
- "נכון...! רגע, אתה יודע גם לקרוא מחשבות?"
- "לא, למזלי." עוד שאכטה.
מעיין הסתכלה במבט ריק על הכוס הכחולה שהכילה את הנס של אילן.
היא לקחה שאכטה מהסיגריה שלה וכיבתה אותה, למרות שהגיעה רק עד
החצי.
-  " אני לא יודעת... אני לא יודעת מה להגיד לך. זה נורא מוזר.
זה כבד. אני נורא אוהבת אותך אבל..."
אילן קטע אותה.
- "את לא יודעת איך את אמורה לקבל את זה. זה לא מובן ו..." הוא
הפסיק בכוונה את המשפט באמצע כדי שהיא תסיים אותו.
- "ו...ו... אני חייבת לאכול את זה. איכשהו. אם אני אוהבת
אותך, ואני מאוד אוהבת אותך, אני חייבת לקבל את זה שאתה פשוט
תדע... הכל... אני חייבת להיות עם עצמי. אני עוד מעט חוזרת.
אני אעשה סיבוב באוויר צח וחוזרת".
מעיין קמה ואספה את הדברים שלה, שהיו פזורים בסלון. היא החליפה
את נעלי הבית בנעליי ספורט, שהיא באה איתם, שמה על עצמה את
המעיל שלה וניגשה לדלת. היא הסתובבה עם הפנים לאילן שבדיוק
כיבה את הסיגריה והרים את הראש מהמאפרה כדי להסתכל עליה. היא
הסתכלה עליו ושלחה לו נשיקה באוויר. היא לא חיכתה שהוא 'יתפוס'
אותה, יצאה וסגרה אחריה בזהירות את הדלת.