[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום הזכרון לחללי מערכות ישראל 2004

זה מתחיל בפגישה המסורתית באנדרטה ליד הבית; כולנו נפגשים
וצוחקים עם החברים, מתחבקים, מתנשקים ומדברים. מישהו שואל מה
האחר עושה לאחרונה, אחד אחר שואל מה השני לומד באוניברסיטה
והשאר משוחחים על החיים אחרי הצבא ועל בכלל. אף אחד לא מזכיר
אותך.

אני מחכה לרגע שיקריאו את שמך ואז אולי ארגיש משהו, אבל לפתע
אני מבין שאני בכלל לא זוכר את שם משפחתך. הוא מזכיר לי. אח"כ,
כשאנחנו שומעים, אנחנו מגלים שטעינו, השם דומה, אבל זה לא זה.
לא מתחיל לבכות, לא מרגיש כאב, השם עובר כעוד אחד מן השמות.

אחרי האות י' הלהקה שרה שיר. אנחנו צוחקים שבמשך השנים כנראה
שהבינו שסתם להקריא שמות זה משעמם והחליטו להוסיף קצת פלפל
ליום הזה. פתאום אנחנו שמים לב שכבר הגענו לאות ל' ופספסנו את
שמו של חברך הטוב, שהיה גם חבר שלנו. לאף אחד זה לא מפריע יותר
מדי.

אנחנו מתכננים תוכניות למחר, קובעים מתי נפגש כשנלך לטקס
בביה"ס הישן שלנו וחושבים מה נעשה כשיהיה יום העצמאות.

אני מגיע הביתה, אני הוא והיא. יושבים ביחד, צוחקים, נותן להם
לקרוא סיפור חדש שכתבתי. סיפור מצחיק, הזוי. הם צוחקים
ואוהבים. אני מפרסם בכמה מקומות באינטרנט. הם שואלים אם נראה
לי שזה טוב לפרסם דבר כזה ביום הזכרון ואני לא מבין מה הבעיה.

למחרת בבוקר קמים ויוצאים לטקס בביה"ס. לי מפריעה העובדה שעוד
מעט אפגוש את האקסית ולא אדע איך להתנהג. נפגשים, שום דבר לא
מרגיש מוזר. כולנו צוחקים יחד, פוגשים עוד חברים בביה"ס,
צוחקים, מדברים, שואלים על הדברים שעושים באזרחות, כמעט ולא
מקשיבים לטקס. מקריאים את שמות הנופלים מביה"ס ושוב שמך עולה.
גם אז אין רגש, אין כלום.

אני והוא הולכים לשתות משהו, יותר מדי אנשים בסביבה, מרגיש
חנוק. אנחנו צוחקים בדרך לקולר, צוחקים על מה שתיכננו לעשות
כשניכנס למעבדה לכימיה בפעם הבאה. הטקס כבר מזמן רחוק.

וכשיורדים למטה אנחנו רואים את תמונתך תלויה על הקיר, לצד
תמונות של כל הנופלים, ומתחת לתמונה כתבה ובה חברך הטוב ביותר
מספר עליך, על איזה אדם טוב היית. אני מתבייש לומר שלפני שזה
קרה לא ידעתי כמעט כלום, היית חבר טוב ובקושי את שם משפחתך
זכרתי. אני נדהם מהעובדה שעברה יותר משנה מאז שנפלת. כל הזמן
יש הרגשה שעברו רק כמה חודשים, שהזמן בעצם לא עבר.

מוצאים מקום לשבת, לא מרגיש נוח לעמוד בשום מקום. אני רואה
אותה יושבת שם בצד, לבדה. לא מתאים לה לשבת לבד, בחורה
חברותית. אני מתיישב לידה.

כבר יומיים שיש לי מצב-רוח רע ואני לא יודע להסביר למה. רק
אחרי שהיא מניחה את ידה על רגלי, יד מנחמת, ונשענת עליי כשאני
מחבק אותה, אני מבין מה ההרגשה. הדמעות זולגות, בלי יכולת
לעצור אותן.

ועכשיו הדמעות זולגות שוב והמועקה בגרון מתחילה קצת להשתחרר.
כנראה שתשתחרר יותר כשנלך לחגוג היום את יום העצמאות. סוף-סוף
אני מבין למה הימים האלו צמודים כ"כ יחד. אי אפשר לעבור את
היום הזה ואז פשוט להמשיך בשגרה, פשוט אי אפשר, צריך פורקן.



לאלכס, אשר נהרג ב 15/02/03 כשעבר עם טנק על מטען, ולחברו
וחברינו, דורון, אשר נהרג יחד איתו.

יהי זכרם ברוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ניסיתי חלילית,
ניסיתי
סקסופון,
ניסיתי כינור,
ניסיתי
באריטון,
ובצעד של יאוש,
נסיון אחרון,
ניסתי לנגן על
מסרק


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/5/04 2:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק יאצק שפיציק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה